קל להביט מרחוק על אנשים עם נטיה להתמכרות. מהמרים כבדים, מסוממים, שתיינים. אבל התמכרות מגיעה בכל מני צורות וגוונים, רשתות חברתיות, ספורט, עבודה, קניות, אוכל, פורנו. גם סניקרהדס הם בעצם מכורים לסניקרס, ומה שמתחיל כתחביב נחמד לאסוף נעליים יכול להפוך להפוך בקלות לחורבן כלכלי עם השפעות נפשיות לא פשוטות. יצאתי לראיון חריג עם שחר סבג על ההתמכרות שאף אחד לא מדבר עליה, ועל האומץ הגדול שצריך כדי להיגמל ממנה.

פורש מעולם הסניקרס: שחר סבג על ההתמכרות שאף אחד לא מדבר עליה

שחר אתה מתברגן לי פה, גם רמת גן, גם פורש מסניקרס, עוד מעט תטיף לי על טבעונות…

מרגיש לי שהמשחק כבר לא אותו משחק, כבר לא כיף לקנות נעליים.

מה השתנה, אתה או הסצנה?

גם וגם. הסצנה בארץ השתנתה משמעותית בחמש שנים האחרונות. לא זכור לי שהיו עושים ריסייל על כל נעל שיוצאת. זה נהיה מסחרה לא נעימה. אני בעצמי עושה ריסייל ולא נעים לי. למה אני עושה את זה? למה אני מחשב את הארבע מאות שקל בשביל להחזיר אותם בנעל הבאה? זה נהיה לופ לא בריא, גם כלכלית. לאחרונה אני מרגיש סוג של מכור, בא לי לצאת מהמשחק. הבנתי את זה בחודש האחרון. צריך להיעלם מהרדאר.

יש כל מני סוגים של התמכרויות, הימורים, אלכוהול, סיגריות, אז הם משפיע על החיים שלך בצורה הרבה יותר קשה, אבל אף אחד לא מדבר על התמכרות לסניקרס, אני חושב שאתה הראשון שמעלה את הנקודה הזו ואת ההשלכות שלה.

אני אוסף סניקרס מגיל שש עשרה ונועל נייקי מגיל שלוש. פעם היית הולך לחנות ומתרגש מהנעל, לא היה שפע, לא היה כזה מבחר, לא היה אינטרנט ולהזמין נעל בקליק. היום מרגיש לי שנייקי עלו על גל שעובד להם, הם מוציאים נעליים בלי הכרה. להשיג עוד דאנק, עוד ג'ורדן, זה חסר משמעות. בתכל׳ס השגתי מה שרציתי, אין לזה סוף, זה לופ שלא נגמר. מיציתי את המשחק של הקבוצות בפייסבוק, השקות בחנויות, בא לי להתנתק.

למה לקנות דאנק ב-1200?

מסכים שהעובדה שנייקי מוציאה הרבה נעליים מוציאה את הריגוש, אבל גם זה שאתה קונה הרבה נעליים משפיע. הרי זה כמו כל התמכרות, תמיד צריך משהו חזק יותר, אולי נעל יותר יקרה, יותר נדירה.

אני רואה את כל החברה שקונים טראוויס בארבעת אלפים שקל, הם לא מכירים משהו אחר, לא יודעים מה זה לבוא לקנות בחנות ולהתרגש. לקנות דאנק שיוצאת בריסייל מרגיש לי לא נכון, זו נעל שעולה 450 שקל, למה לקנות אותה ב-1200 יום אחרי? אנחנו יודעים מה זה לחיות בלי רשתות חברתיות, הם לא. זה לא אשמתם, זה לופ, עדר.

מתי הבנת שזה עושה לך לא לא טוב?

התחלתי לאסוף משמעותית לפני שש שנים, פתאום נהיה אוסף ואז אתה בלופ, סוג של התמכרות. אני חמש שנים חי בהתמכרות, ככה אני מגדיר את זה. יש הרבה אנשים שחושבים ככה אבל הם פשוט לא יודו בזה, אנשים ששיתפתי אותם בהרגשה שלי אמרו לי ״בוא׳נה אתה צודק״.

אבל זה הכי משפט שמראה שהם לא חשבו על זה…

הם יודעים את זה, אבל להגיע להבנה ולהשלים זה החלק הקשה, זה משחק שהוא לא בריא.

חברה שקונים 9-10 זוגות בחודש

מה היה קורה אם לא היית נכנס לזה בצורה קיצונית, לא מייצר אוסף כל כך גדול, קונה נעל אחת בכמה חודשים ונותן לאוסף לגדול לאט, גם אז היית מרגיש שזה התמכרות?

לא, אבל אם אתה בתוך הקבוצות ובתוך המשחק, את מתחיל לעשות דברים שהם לא בריאים, ריסייל, לקנות נעליים משומשות, למכור ולהתפתות לקנות עם הכסף הזה נעליים אחרות. אם הייתי מצליח להשיג עוד זוג של ג'ורדן 1, כן הייתי מוכר, אבל אף פעם לא התעסקתי בזה, אני מכיר חברה שקונים 9-10 זוגות בחודש.

באמת? זה להוציא 7,000-8000 שקל בחודש על נעליים…

יש הרבה יותר קיצוניים ממני. לקנות נעל ב-4,000 נראה לי לא שפוי. את הטראוויס (Jordan 1 Retro High Travis Scott) קניתי ב-350 דולר ומכרתי ב-4,000 שקל. הרגשתי טוב כי עשיתי מלא כסף על הנעל, אני גם לא מסוגל ללכת עם נעל שעולה 4,000 שקל. מצד שני הצטערתי כי יכולתי להשאיר אותה לאוסף, אבל אז אתה חושב להשאיר נעל רק בשביל האוסף? מה הפואנטה? מה השיגעון? לא הייתי מעולם איש של הייפ, שהתחלתי לעבוד בסנטר הכרתי ג'ורדן 1 ודאנקים, זה מה שאני מכיר ושזה מה שאני אוהב.

כי האוף ווייט שינתה לגמרי את התרבות, היא הכניסה קהל אחר לגמרי.

האוף ווייט וטראוויס. דאנק שעלתה 450 שקל לפני כמה שנים, אנשים לא ידעו מה זה, ופתאום תמונה באינסטגרם ואז 1,500 דולר, זה לא שפוי.

הכל התחיל מהטניס

בוא נחזור קצת אחורה, איך הגיעה המשיכה לנייקי?

נולדתי למשפחה שקונה מותגים, אבא שלי מאוד אהב טניס, משם הכל התחיל. הוא היה קונה לנו אייר מקסים, בגן אני מצולם עם מור אפטמפו (Nike Air More Uptempo Black White), אם אתה מביא לי אותה עכשיו אני קופץ לירח. לא חושב שהייתי נחשף לדבר הזה אם לא אבא שלי, אם הוא לא שם לי על הרגל נייקי בגיל שלוש.

מאיפה אבא שלך הגיע לנייקי? הדור שלו לא ממש קשור למותג הזה…

זה הגיע מהטניס, זה ספורט שהוא מאוד קלאס, אתה קונה מותגים.

נכון, שיחקתי ברמת השרון ואני רואה שם ילדים עם גרביים של נייקי, חולצות ומכנסיים של נדאל, זה לא משהו שמוכרים באאוטלים, בגדים מקלוקציית הטניס הרבה יותר יקרים. ישר שאלתי את עצמי למה ילדים צריכים גרביים כאלו יקרות?

כל הבגדים של הטניס אצלי זה נייקי, זה מה שאני מכיר, אין משהו אחר. כל חודש הייתי הולך לקנות נעליים ב-500-600 שקל. משגע את אמא שלי שתקנה סט חדש של בגדים בנייקי בקיריון. משם הגיע החיבור החזק למותג. יש לי מלא סטים של פדרר.

המון ריבים עם אמא שלי

אם כבר הזכרת את אמא שלך, האם ההתמכרות גם השפיעה על היחסים עם המשפחה? איך הם רואים את זה?

מאז שעברתי למרכז תמיד הם היו עם יד הדופק, דאגו לי כלכלית, זה לא פשוט לחיות פה. אז בוא נגיד ש-120,000 שקל שביזבזתי על נעליים יכלו ללכת לדברים הרבה יותר טובים. שם הם ניסו להוציא אותי מהמחלה הזו, הם לא אוהבים את זה. המון ריבים עם אמא שלי, כמה מינוסים שנסגרו, לא יודע מה היה קורה אם היא לא הייתה בתמונה, בקטע כזה.

כשמחברים את המספרים זה באמת הרבה כסף, שמתי לב שבסניקרס אתה יכול לקנות זוג ואז להגיד ״אני לא מאמין שהוצאתי סכום כזה״, הרי ברור שזה יכל ללכת לדברים הרבה יותר חשובים.

אנשים ששנה-שנתיים במשחק ופתאום קונים נעל ב-4,000 שקל – זה יכול להיות לא בריא. הרבה פעמים זה מנע ממני דברים אחרים. להירשם לקורס שרציתי, לנסוע לחו"ל, אפילו ברמה של יום-יום, לא ללכת למסעדות, לא לצאת לבילויים בתל אביב. זה כבר פוגע בשגרה. אתה אומר אני אחסוך את ה-900 שקל. פשוט לא מוציאים על דברים אחרים, אוכלים אורז.

זה כבר ממש סממן של התמכרות, לבטל תחומים אחרים בחיים שלך, זה משפיע על היום-יום.

יש חברה במצב הרבה יותר גרוע ממני, הם מודעים לבעיה אבל חיים בהכחשה. זה יכול להיות אסון להרבה אנשים. אולי תומכים בהם מהבית. היום אני מאמין שבגיל 18 יצאת מהבית ואתה אדון לעצמך, לא צריך להיעזר במשפחה.

אל תדברו איתי על נעליים

חשבת על איך תתמודד עם הגמילה, לא יהיו יותר זוגות שתרצה לקנות? הרי זה משחק של הכל או כלום. אלכוהוליסט בגמילה לא ירד מדי פעם על חצי בקבוק וויסקי, הוא יתעצבן אם בכלל מציעים לו…

בכל רגע נתון יש 15 זוגות שאני רוצה, בגלל זה יצאתי מכל הקבוצות בפייסבוק. אמרתי לחברים טובים ״אל תציעו לי, אל תדברו איתי על נעליים״. מספיק. די. אני שלם עם זה. בינתיים. יש רק את הפייר רד שאני מחכה חצי שנה לבלאק פריידי הארור הזה. מחקתי את כל הדפים שאני עוקב אחריהם. נייקי תמיד מוצאת את הנקודה שתרגש אותנו ותשאיר את ההתלהבות.

מה שאתה אומר מזכיר לי שבתחילת התשעים התחילו לראשונה בארצות הברית תופעה של רציחות בגלל זוג נעליים. זה היה אשכרה מסוכן ללכת ברחובות עם אייר ג'ורדן. הייתה הרבה ביקורת על נייקי באותה תקופה וששאלו את טינקר הטפילד מה התגובה שלו הוא אמר "אנחנו לא צריכים להתנצל על זה שאנחנו עושים עבודה ממש טובה". לא אהבתי את התשובה הזו, זו הייתה ממש התעלמות מהאחריות שיש לך בתור מי שמייצר את הביקוש. נראה שלנייקי עד היום אין את הצד האחראי, המחנך.

זה מונפול שהתחיל לפני עשרים וחמש שנה, כרגע הם בשיא, אבל זה בועה שתתפוצץ, זה לא ישאר לתמיד. יהיה משהו אחר שיחליף את זה, לא יודע, נעליים אוטומטיות.

שנייקי תייצר גם אותם, בשלב הזה הם כבר גדולים מדי בשביל ליפול. אולי הם ילכו עוד אחורה, יש להם עוד קטלוג עצום שהם לא נגעו בו בכלל, כל נעלי הפוטבול שהיו מאוד פופולאריות, האייר באראג' (Nike Air Barrage) קצת שייכת לזה. נעלי כדורסל כמו האפטמפו הראשונה. כל האייר פורס שהם לא אחד. הרי תמיד הם ייצרו משהו שתרצה.

אני מעריך שהשנה קניתי איזה עשרים זוגות. את הפריז (Jordan 4 Retro PSG Paris Saint Germain), את הברזיל (Nike Dunk Low Brazil), הטורו בארבו (Jordan 4 Retro Toro Bravo), האייר הג'ורדן 1 (Jordan 1 Retro High 85) ואת האייר ג׳ורדן 11 (Jordan 11 Retro 72-10). הכל מהחודש האחרון, קניתי לכמה שנים קדימה.

אז איך אתה אומר לי שאתה פורש, יש פה נעליים מלפני שבוע?

זה כבר היה בתכנון, פייר רד נכנסת לקופסא האחרונה וזהו. אין מקום פיזית ואין אפשרות כלכלית. זה יהיה קשה ממש, אני לא יודע אם אני באמת אצליח, בוא נראה, מעולם לא ניסיתי. לא זוכר תקופה שלא קניתי בה נעליים. בסוף הכל בראש ואני לגמרי שם.