כל פעם יש שם חדש שמתקיף אותך מכל הכיוונים, מתפרץ באלימות לפיד שלך בלי אפשרות להתנתק, להישאר מחוץ ללופ. פעם זה זה היה אמבוש, אחרי זה ALD והיום ההדר מוכתר של עולם הסניקרס והסטריט-וור הוא JJJJound, אבל מי זה ג'אונד, או שהשאלה הנכונה היא מה זה בכלל ולמה יש כל כך הרבה ג'יייי בשם?

JJJJound: המקום שבו העולם הוירטואלי מתחבר לעולם האמיתי

אפשר לתאר את JJJJound כמותג, אמן, אוצר, סטודיו, מוד בורד, אסתטיקה ושפה ויזואלית. כולם יהיו נכונים ולא נכונים באותה מידה. מה שבטוח שהאיש מאחורי ג'אונד הוא ג'סטין סאנדרס (Justin R. Saunders) והוא מהראשונים שהבין את העוצמה הויזואלית של האינטרנט.

בשנת 2006, קצת לפני טמבלר, פינטרסט והרבה לפני אינסטגרם, סאנדרס ניקה את כל המילים הכתובות ופתח בלוג מוד בורד שהכיל אך ורק תמונות. הוא היה חסר אמצעים באותה תקופה, ולכן העמוד היה מבוסס על נוסטלגיה ורפרנסים תרבותיים שעזרו לו ליצור קשר עם אנשים שדומים לו ברחבי העולם. באותה רגע הוא עוד לא הבין שהניצוץ שהוא ייצר יבעיר מדורה גדולה.

צורת התקשורת הפופולרית ביותר באותה תקופה הייתה מיילים, וכך בדיוק הבלוג של סאנדרס צבר פופולאריות, אנשים שלחו אותו אחד לשני ועזרו להפיץ את העמוד שכולו זרם מחשבות וירטואלי, לפני שמשהו בכלל הבין מה זה אומר. מה שתפס את הקהל הייתה האסתטיקה המיוחדת בה סאנדרס הציג את התמונות שהוא בחר. באמצעות שילוב של צבעים ושפה ויזואלית ייחודית, הוא חיבר בין פריטים בודדים כדי ליצור חוויה עיצובית שלמה ומהפנטת.

היום ברור לכולם שהאינטרנט בנוי על שעמום, חוסר ביטחון ואימג' חזק. בגלל זה כולם מנסים לייצר משהו שיתפוס את המשתמש ויגרום לו לחוות רגש – זה יכול להיות דרך הומור, נוסטלגיה, סקרנות, או מציצנות, אבל זה לא באמת משנה. ג'אונד הוא בין הראשונים שהבינו את זה, והצליחו לפצח את הנוסחה הזו במרחב הוירטואלי.

לבלוג של ג'אונד קראו בהתחלה Maybe Someday והוא התעסק באופנה, אמנות, קומיקס ותרבות הפופ. בשלב מסוים הוא הפך לכל כך משפיע, שצלמים ויחצ"נים של מותגים היו נכנסים רק כדי לבדוק אם התמונות שלהם פורסמו בפיד שלו. כל השאר באו כדי לגלות מה הפך להיות JJJJound Approved, כלומר עבר את האישור הקשוח של ג'סטין. הוא הפך להיות האיש שלא רק משקף מה נכון, אלא קובע אותו.

סאנדרס הוא בחור קנדי שגדל בעיירה קטנה בגרמניה, והרבה לטייל עם המשפחה שלו בוואן ברחבי אירופה. הוא היה סקייטר שהעריץ את הקריקטוריסט בן ווטרסון (Bill Watterson) שמוכר בזכות הקומיקס Calvin & Hobbes. ג'אונד התפעל מהעובדה שאדם לא מוכר יכול ליצור משהו כל כך פופולארי ועדיין להישאר אנונימי. בתור נער הוא היה מקשיב למוזיקת היפ-הופ, מכור לדמות של בארט סימפסון ומהופנט לכל דבר שקשור לתרבות הפופ האמריקאית.

קומיקס נשאר אחד התחביבים הגדולים ג'אונד, והוא מרבה לבקר תהליכים חברתיים דרך האיורים שלו בשילוב משפטים מתוכחמים. הוא גם מרבה לשתף בעמוד האינסטגרם שלו עבודות של אמנים אחרים.

ביום שהוא הבין שהוא רוצה להיות יוצר, הוא לא ראה את עצמו עובר לערים קלישאתיות כמו ניו-יורק, פריז או לוס אנג'לס. במקום זה הוא דווקא טס לקנדה והתקבע בעיר הכי אירופאית בצפון אמריקה – מונטריאול. השקט של העיר, המחייה הזולה והעובדה שבקנדה אנשים אשכרה אוהבים את העבודה שלהם, מאוד דיברו אליו. ג'אונד הוא טיפוס מופנם וביישן שסובל מחרדה חברתית וממש שונא להתראיין. בניגוד לאמנים יוצרים מוחצנים כמו הרון פרסטון או ג'רי לורנזו, הוא נהנה ליצור מאחורי הקלעים, ולהישאר אנונימי כמו הגיבור שלו – בן ווטרסון.

ג'אונד הוא הצלע הרביעית והפחות מוכרת בקולקטיב Been Trill שמאז הפך לביטלס של עולם הסטריט-וור (אבלו הוא כמובן ג'ון לנון, פרסטון מקרטני, וויליאמס רינגו סטאר וג'אונד הוא החבר השקט ג'ורג' הריסון). כזכור בשנת 2012 וירג'יל אבלו, מת'יו וויליאמס והרון פרסטון הקימו קולקטיב סביב אופנה, אמנות ומוזיקה. מאז כל אחד מהשמות האלו השתלט על עולם האופנה בדרכו שלו, וזה היה ברור שגם ג'אונד ימצא את הדרך להיות דמות מרכזית בעולם הסניקרס והסטריט-וור.

הפעם הראשונה שג'אונד עבר מהרחב הוירטואלי לעולם האמיתי הייתה בשנת 2013, אחרי שהוא קיבל הצעה מחברת אדידס להציג את התמונות שלו בגלריית HVW8 בלוס אנג'לס. לתצוגה קראו Correspondence ומלבד תמונות פיזיות שנתלו על הקירות, היא הציגה את חליפת המכתבים בינו לבין החבר השלו קלדיו מרזאנו (Claudio Marzano) שבעצם יצרה את הדבר הזה שנקרא JJJJound.

המפגש עם אנשים בגלרייה גרם לג'אונד להבין שיש צורך במוצר פיזי ולא רק וירטואלי. לכן הוא התחיל למכור את כל הקשקושים שייזמים מתחילים מוכרים כשאין להם מוצר ממשי כמו תיקים, סיכות, ספלים, בקבוקים, נרות ולוחות שנה, לצד פריטים מטופשים כמו כדורי כביסה וספוגים. למרות שג'אונד מכר פותחן שני שלבים פשוט ב-55 דולר ונר בפאקינג 165 דולר, הם נחטפו כמו לחמניות חמות.

הניסיון שהוא צבר עם Been Trill וההיכרות עם אושיות כמו וירג'יל אבלו ו-מת'יו וויליאמס עזרו לו לצבור ביטחון בעולם האופנה. באופן איטי ומחושב, הוא עשה מעבר מחפצים גנריים לפריטי לבוש. הוא תמיד התחבר לאופנה שקטה, לוגו מינימליסטי ושימוש בצבעים מונוכרומטיים. בהקשר הזה הוא מאוד מזכיר את הסגנון של טדי סנטיס, הבעלים של המותג Aimé Leon Dore. אצל שניהם לעולם לא תמצאו גרפיקה משוגעת ולוגו צעקני, או בקיצור – שניהם אוהבים להתלבש כמו אנשים בוגרים.

ג'אונד מאמין מאוד בייצור מקומי סופר איכותי. הוא טוען שאסור להוציא מוצר לפני שהוא שכב לפחות שנה באינקובטור של החברה, ונבחן מכל הכיוונים לפני שהוא ייצא לשוק. בגלל זה התיקים והסווטשירטים שלו הם מוצרים מאוד מבוקשים. הם פריטים קלאסים שמחזיקים שנים, ולכן אנשים אוהבים אותם כל כך. העיצובים שלו לא זולים, אבל הקהל יודע שהוא יקבל מוצר איכותי, שנעשה בייצור מקומי והושקעה בו מחשבה רבה.

שיתופי הפעולה של JJJJound לאורך השנים חשפו את המוצרים שלו לעולם ההייפ, הלימיטד וכל השיט שאנחנו מכירים ממותגים אחרים. היום הוא כבר רק לא שם מוכר בקרב פאשניסטות וסניקרהדס אליטיסטים, אלא המוצרים שלו מפורסמים באתרי החדשות הגדולים ביותר. לג'אונד יש בפורטפוליו שיתופי פעולה איקוניים עם חברות ענק כמו ואנס, ניו-באלאנס, ריבוק, ד"ר מרטינס, בייפ ואסיקס. שיתוף הפעולה האחרון שלו הוא עם חברת פומה והרעיון סביב הקולקציה הוא היטשטשות הגבולות בין המדיה החברתית לחיים האמיתיים.

בין אם מדובר באוצר מוכשר של זרם וירטואלי, או נוכל שהצליח בזכות פרסום של תערובת תמונות גנובות, ג'אונד המציא שפה דיגיטלית חדשה. הוא היה טמבלר לפני טמבלר, והוא אחראי להיווצרות מפלצות מדיה כמו אינסטגרם ופינטרסט. למעשה לג'אונד יש חלק מרכזי בהתפתחות האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו היום. למרות שהוא בוחר להישאר אנונימי ולפעול בעיקר מאחורי הקלעים, בשנים האחרונות הוא מתחיל לקבל הכרה גם בתרבות המיינסטרים – ואין יותר ראוי ממנו.