וירג'יל אבלו היה אופורטוניסט מוכשר, אינטלקטואל המוני, מעתיקן מקורי, סתם פרוטקציונר, מאסטר של גימיקים, גס, עדין, צעקני, מתוחכם, המושיע של עולם הסטריט-וור, המייסד של תרבות הפלקס, גאון! מלומד, מעצב סלבריטאי, אמן בינוני, בסך הכל חבר של קניה ווסט.

מה לא אמרו על וירג'יל אבלו, היה לו צבא של מעריצים מול מבקרים זועמים, הם צעקו, התווכחו, נלחמו ובעיקר קנו כל מה שהוא יצר, בזמן שאבלו המשיך לעבוד, כל יום, כאילו זה היום האחרון שלו, עד שזה באמת היה. וירג'יל אבלו הוא התגלמות של החלום האמריקאי וההתרסקות שלו, בן לזוג מהגרים מגאנה, שבזכות אינטילגציה גבוהה, כישרון, מוסר עבודה ויכולת ליצור קשרים, הצליח להגיע מפרוור נידח לגג העולם. זה היה הסיפור שלו.

וירג'יל אבלו: האיש שאחראי לתנועה החדשה בעולם הסטריט-וור

כשאתה נולד ברוקפורד אילינוי, מייקל ג'ורדן הוא לא רק דמות רחוקה מעולם מעולם אחר, הוא הכוכב של הקבוצה שלך. וירג'יל שייך לדור שראה את מייקל ג'ורדן משחק בזמן אמת, הוא היה עד להערצה המטורפת סביבו והיה שם בכל אייר ג'ורדן חדשה שיצאה.

זה השפיע עליו מאוד והפך אותו לחלק מהתפתחות של תרבות הסניקרס כפי שאנחנו מכירים אותה היום. הוא למד בתיכון הקטולי Boylan ובחר לשחק דווקא כדורגל. הוא תמיד היה מרותק ללוגו שמופיע בחלק הקדמי של החולצה. מחוץ לשעות הלימודים הוא אהב סקייטבורד, היפ-הופ וגרפיטי, והיה יוצא עם חברים לרסס ציורים בסאבווי. על העבודות שלו הוא היה חותם CEAS1 ו-VERG.

ההורים של וירג'יל היו זוג מהגרים מגאנה, העבודות שלהם לא היו זוהרות אבל סיפקו אוכל וקורת גג למשפחה. אמא שלו הייתה תופרת ואבא שלו צבעי. הזוג תמך בתשוקות של הילד שלהם, אבל גם הבהיר לו טוב מאוד שהוא חייב לרכוש השכלה. בשנת 1998 וירג'יל סיים את התיכון ומייד נרשם ללימודי הנדסה אזרחית באוניברסיטת וויסקונסין-מדיסון. למרות שמהר מאוד הוא הבין שזה לא כוס תה שלו, הוא סיים את התואר בשנת 2002.

הכישרון של וירג'יל אבלו להתחבב על האנשים הנכונים

וירג'יל לא ויתר על עולם האקדמיה ועל הניסיון ללמוד תחום שמעניין אותו. הוא נרשם מחדש ללימודי ארכיטקטורה במכון הטכנולוגי של אילינוי, וזו הייתה החלטה נבונה. לתקופה שלו בתור סטודנט לאדריכלות הייתה השפעה עצומה על הקריירה שלו בתור מעצב. הוא הושפע בכבדות מגישת הדה-קונסטרוקציה של המרצה שלו בלימודים רם קולהאז (Rem Koolhas). כל אסתטיקת העיצוב התעשייתי של אבלו בהמשך הדרך, הגיעה מהנוכחות בקורסים של קולהאז. מאוחר יותר המרצה והתלמיד ישתפו פעולה בפרויקטים עתידיים.

בתור סטודנט אבלו התחיל להתעניין בתרבות הסטריט-וור. הוא היה נוסע לניו-יורק כדי לקנות בחנויות מקומיות כמו ®Alife, שם הוא גם התחיל ליצור קשרים עם אנשים מהקהילה. התפנית הגדולה הייתה אחרי שהוא גילה את ספליי (Splay), אתר שהיה מן לוח מודעות ייעודי עבור אנשי אופנה.

למרות שכל אחד יכל לקרוא המודעות באתר, לא הייתה דרך לפרסם בספליי מבלי שהיוצר של האתר – סמואל ספריצר (Samuel Spitzer) הכיר ואישר אותך באופן אישי. אבלו הצליח בסופו של דבר להגיע לספריצר, שמאוחר יותר פתח חברה שמנהלת את האתרים של סופרים, Cav Empt ו-קוז. הכישרון של אבלו לייצר קשרים ולהתחבב על האנשים הנכונים, הופיע כבר בתחילת הדרך.

וירג'יל אבלו פוגש את קניה ווסט

בהמלצת מרצה מהלימודים הוא קנה חבילת תוכנות של אדובי והתחיל לעצב טישרטים. מהר מאוד אבלו התאהב בתהליך היצירה והחליט לפתוח את המותג הראשון שלו – פורט הום (Fort Home). היה לו רישיון לפונט אחד, אז הוא עיצב רק איתו והדפיס בנוסף אקס ענק על הגב.

הוא פתח כמה חנויות פופ-אפ שהיו בעיקר נקודת מפגש לחברים קרובים. וירג'יל היה מדפיס את החולצות שלו בחנות מקומית בשם קאסטום קינגס. העובדים בחנות מאוד התרשמו מהבחור המסודר שמקפיד לשלוח את הקבצים בפורמט כל כך מדויק, שכל מה שנשאר להם לעשות הוא רק ללחוץ על הדפס. הם הציעו לו עבודה. וירג'יל עבד זמן קצר בקאסטום קינגס עד שיום אחד נכנס לחנות בחור בשם דון סי וזו הייתה נקודת מפנה בקריירה של וירג'יל.

דון סי הגיע לחנות כדי להדפיס חולצות עבור המותג שלו. ורג'יל היה האיש שטיפל בו והראה לו במקביל עיצובים שלו. דון סי ראה את הפוטנציאל בעיצובים של וירג'יל ואירגן פגישה בינו לבין בן הדוד שלו – ג'ון מונופולי (John Monopoly) שהיה במקרה גם האמרגן של קניה ווסט. בשנת 2006 אבלו ויתר על טקס הסיום שלו במכון הטכנולוגי של אילינוי, כדי להיפגש עם מונופולי. תוך זמן קצר הוא הוצג לקניה ווסט.

וירג'יל אבלו וקים ג'ונס מלואי ויטון

באותה תקופה ווסט כבר היה מוזיקאי מפורסם ומצליח, אבל היו לו שאיפות מעבר לעולם המוזיקה. הוא תמיד רצה להיכנס לעולם האופנה וחיפש מישהו שיעזור לו להגשים את החלום הזה. בפגישה הראשונה הוא מאוד התרשם מוירג'יל ומהרקע שלו באדריכלות. הוא בעיקר נהנה לדבר איתו ולהעלות ביחד רעיונות חדשים. הם התחילו לשתף פעולה סביב עיצובים של עטיפות אלבומים, עיצוב סטים ומרצ'נדייז לסיבוב ההופעות של ווסט.

זו הייתה תחילתה של שותפות מופלאה, העבודה עם קניה עזרה לוירג'יל להרחיב את המעגל החברתי שלו. קניה הציג לוירג'יל את קים ג'ונס ושלושתם פתחו מותג משותף שנקרא פסטל (Pastelle). בנוסף, וירג'יל והאמן טאקאשי מורקמי עיצבו מרצ'נדייס עבור סיבוב ההופעות של האלבום Glow in The Dark.

באותה תקופה קים ג'ונס בדיוק זכה בתואר מעצב השנה עבור קו הגברים ללואי ויטון בטקס פרסי האופנה הבריטי. וירג'יל העריץ את היכולת של ג'ונס ללכת על הקו שבין סטריט-וור לאופנה גבוהה, ומאוחר יותר הוא גם ינסה לעשות את זה בעצמו. ג'ונס הפך להיות המנטור שלו, ובמשך קיץ שלם אבלו ישן על הספה בסלון שלו, כדי ללמוד כל מה שהוא יכול על התעשייה.

וירג'יל וקניה מתמחים בפנדי

בשנת 2009 ווסט ו-וירג'יל החליטו שנמאס להם לעצב טישרטים והם רוצים לחדור לעולם האופנה הגבוהה. ווסט שכנע את וירג'יל שיש להם את היכולת להביא פרימיום לדור הצעיר, לייצר טעם חדש ויוקרתי ברחוב. הם נפגשו עם לואיז ווילסון שהייתה ראש החוג לאופנה ועיצוב בבית הספר Central Saint Martins בלונדון. בפגישה הם אמרו לווילסון שהם רוצים ללמוד אופנה בדרך הנכונה, היא השיבה ששניהם מטומטמים כי הם מבינים אופנה יותר מכל הסטודנטים שבאים ללמוד אצלה.

קניה השתמש בקשרים שלו כדי לאפשר להם התמחות בבית האופנה האיטלקי פנדי. בתקופת ההתמחות הם בעיקר הגישו קפה וביסקוויטים, אבל לתקופה שלהם באיטליה היה חלק חשוב בהתפתחות של הצמד. לא היה להם מושג איך לייצר בגדים, אז הם עשו את זה בעיקר בפוטושופ. למעשה קניה טוען שוירג'יל נהפך לאמן הפוטושופ המהיר בעולם. הם העלו לפנדי את הרעיון של מכנסי ספורט מעור, אבל גלגלו אותם מכל המדרגות. למרות זאת, המנכ"ל באותה תקופה מייקל בורק (Michael Burke) טען שהם הביאו וייב חדש לגמרי לסטודיו, שהם הפריעו בדרך טובה. מאוחר יותר בורק ימונה למנכ"ל של לואי ויטון.

אאוטסיידרים בשבוע האופנה בפריז

בשנת 2009 קניה הודיע לורג'יל שהם טסים לשבוע האופנה בפריז כי "שם הכל קורה". הם צירפו את החברים שלהם שהתעניינו באופנה כמו דון סי (Just Don), טז ארנולנד (TI$A) ו-כריס ג'וליאן (Fruition). החבורה השחורה נתפסה בעדשות הצלמים בתצוגת האופנה של קום דה גרסון, התמונה התפרסמה ברשתות החברתיות ומייד הפכה לפארודיה. למרות שקניה היה אמן מוערך ועבד עם לואי ויטון על נעל משלו, אף אחד לא הבין מה הם עשו שם. התייחסו אליהם כאאוטסיידרים והם הרגישו כאילו הם התפרצו למסיבה שהם לא הזומנו אליה. קניה התעצבן ומייד השיב שזה הזמן שלהם והם כאן כדי להישאר.

שנת 2009 הייתה משמעותית עבור אבלו. הוא מונה לארט-דייקטור של האלבום My Beautiful Dark Twisted Fantasy של קניה ווסט. שניהם טסו להוואי, ושם ווסט השכיר אולפן הקלטות שעבד 24 שעות ביממה במשך כמה חודשים. וירג'יל יצר קשר עם האמן ג'ורג' קונדו (George Condo) כדי שייצור סדרה של ציורים עבור העטיפה של האלבום. במהלך ההקלטות וירג'יל הכיר את החבר'ה של קנייה כמו קיד קאדי, ניקי מינאז' ו-פושה טי. שלושתם מעידים שוירג'יל תמיד היה בסטודיו, כאשר הוא השתמש בכל רפרנס שקיים מעולם הארכיטקטורה, האופנה והמוזיקה. הלפטופ שלו תמיד פתוח על כל מה שהיה אסטתי, יפה ורלוונטי.

וירג'יל מועמד לגראמי והופך ל-Pyrex Vision

זו הייתה דריסת הרגל של וירג'יל בעולם ההיפ-הופ. בשנת 2010 הוא מונה לקריאייטיב דיירקטור של חברת התוכן הסודית של קניה DONDA. בנוסף, הוא מונה להיות אחראי על הפן היצירתי באלבום המשותף של ג'יי.זי וקניה ווסט – Watch the Throne. את העטיפה של האלבום עיצב ריקרדו טישי שהיה הקריאייטיב דייקטור של ג'יוונשי באותו הזמן. וירג'יל היה מועמד לגראמי באותה שנה על העבודה שלו.

במסגרת סיבוב ההופעות של ווסט בלונדון, וירג'יל שכן במלון לנסבורו (The Lanesborough) עם מת'יו וויליאמס, הרון פרסטון והאמן הדיגיטלי ג'סטין סאנדרס (JJJJound). בערבים הם היו יוצאים לבלות ביחד, רק שקצת נמאס להם מהמוזיקה המחרידה שהפציצו במועדונים. בפעם הבאה החליטו לבוא עם הלפטופים שלהם, כדי לנגן את המוזיקה שהם אוהבים. כך נולד הרעיון לקולקטיב Been Trill, רבעיית אמנים שמחלטרים כדי.ג'ייז במסיבות. במסגרת החבורה החדשה, וירג'יל אימץ את השם Pyrex Vision.

ההצלחה של Been Trill

אחרי לונדון הם המשיכו לנגן בערים נוספות, ואז הכל השתנה כאשר וירג'יל ופרסטון החליטו להדפיס חולצות עם הכיתוב Been Trill עליהן. החולצות התאפיינו בטופוגרפיה ענקית וסמל האשטאג. הם חילקו את החולצות לחברים קרובים כמו קניה, ריהאנה ואייספ רוקי. כמובן שזה יצר הייפ עצום ואז הם התחילו למכור את החולצות בבוטיקים בשיטת הלימיטד. מה שהתחיל כדחקה של קולקטיב מאולתר, הפך מהר מאוד למותג סטריט-וור נחשק.

וירג'יל אבלו הופך לדמות ציבורית

למרות שהקהל לקח את המותג החדש ברצינות, הרביעייה לא ראתה בו יותר מקוריוז, תחביב צדדי לשם הנאה. הם בעיקר ראו בו מקום לבחון בו רעיון חדשים כמו לגבות 100 דולר עבור זוג שרוכים. בעקבות המחיר המוגזם, הם ספגו ביקורת על העובדה שאיכות החומרים לא הצדיקה את הסכום.

בשלב מאוחר יותר הם התחילו למכור סחורה בכמויות גדולות בכל אמריקה והקהל איבד עניין במהירות. וירג'יל התרחק מ-Been Trill כי לטענתו הם התחילו לעשות עיצובים גרועים. החברה התפרקה, אבל לא לפני שהפכה את וירג'יל לדמות ציבורית. בשנת 2012 הוא התחיל לעבור על המותג החדש שלו – פיירקס ויז'ין.

עבור וירג'יל פיירקס הייתה יותר ניסוי ממותג. הוא רצה לייצר סרט של 10 דקות והיה זקוק ללבוש שיתמוך ברעיון שהיה לו על קבוצה ללא ספורט. בדצמבר 2012 הקולקציה הראשונה של פיירקס הושקה לציבור תחת הסלוגן הנעורים תמיד מנצחים (Youth Always Wins). ההשראה לשם של המותג הגיע מהסטיגמה שאנשים כמוהו שמגיעים מפרוורים עניים, יכולים להצליח רק אם הם מוכרים סמים או הופכים לשחקני כדורסל. פיירקס היא החברה שמייצרת כלים מזכוכית שמשתמשים בהם להכין סמים, אז הוא לקח חולצות זולות, והדפיס עליהן את הכיתוב PYREX בענק ואת המספר 23 של מייקל ג'ורדן.

הנוסחה להצלחה על פי וירג'יל אבלו

הניסוי של וירג'יל עם פיירקס עזר לו לפצח את הנוסחה איך להתחיל מותג סטריט-וור מצליח. הוא הבין שהצלחה היא לא מקרית. יש דרך, יש שיטה ויש כללים שאם שומרים עליהם, עולים על דרך המלך. הוא גיבש לעצמו רשימת חוקים שהוא ישתמש בה בכל השקה של קולקציה חדשה, החוקים הם:

1. תרכוש בדים זולים – הוא בעיקר מכר חולצות של צ'מפיון או פלנלים של ראלף לורן שמוכרים בארבעים דולר.
2. תיצור לוגו שיהיה קל לזהות – וירג'יל הדפיס את הכיתוב PYREX בענק והוסיף שני מלבנים.
3. תגרום לאנשים מפורסמים ללבוש את הבגדים שלך.
4. תמכור בשיטת לימיטד במחירים מופקעים כמו טישרט ב-300 דולר וחולצת פלנל ב-500 דולר.
5. תרוויח כסף.

כמובן שוירג'יל לא המציא פה דבר חדש, אבל הוא כן היה מספיק פיקח כדי להבין את השיטה ולשכלל אותה. הנטייה שלו לעבוד על פי כללים, באה לידי ביטוי גם ב-7 עקרונות העיצוב שהוא פיתח, וחשף בהרצאה שהעביר באוניברסיטת הרווארד.

פיירקס היא חלק מתנועה חדשה

הנוסחה של וירג'יל עוררה ביקורות קשות על פיירקס ועל המחירים הגבוהים והלא מוצדקים שהיא גובה מנערים שמושפעים מתרבות הפלקס וההייפ. היו אנשים שממש צעקו שמדובר בלא פחות מתרמית. למרות זאת, הקולקציה של החברה הייתה סולד-אאוט, ואלו שקנו את הפריטים שלה ממש לא הרגישו מרומים. המשמעות של להיראות עם הבגדים של פיירקס הייתה שאתה חלק מתנועת סטריט-וור חדשה ועבור הרוכשים זה היה שווה את הסכום. למרות האימפקט שלה, החברה נסגרה אחרי שנה אחת בלבד. חברת פיירקס המקורית איימה על וירג'יל בתביעה והוא נאלץ לסגור את הכל, לא לפני שהוא השתעשע עם רעיון חדש.

בשנת 2012 ניקולה ג'סקייר הציג את תצוגת סתיו/חורף של בלנסיאגה. הקולקציה הייתה תמהיל מושלם בין פאנק-רוק עתידני לאופנת רחוב. ג'סקייר הצליח לחבר אופנת עילית לסטריט-וור, ולייצר מראה איקוני כמו הבוקס לוגו של סופרים. וירג'יל האמין שאנשים תמיד ירצו ללכת עם סווטשירט מהודר. הוא היה נוכח בתצוגה של בלנסיאגה, ובאותו הרגע הבין שהוא רוצה להיות שייך לעולם האופנה הגבוהה. כאן נולד המותג אוף-ווייט.

אוף וויט היא גרסת הפרימיום של פיירקס

המטה של החברה החדשה הוקם במילאן, אחת מבירות האופנה בעולם. וירג'יל שלח מסר לכולם שאוף-ווייט הולכת להיות חברת היי-אנד ששייכת למעצב אופנה. בשנת 2014 הוא הוציא את הקולקציה הראשונה שהייתה התפתחות אבולוציונית של פיירקס – פסים אלכסונים, טופוגרפיה ענקית, ושוב מלבנים לבנים. בניגוד לפיירקס, הפעם האיכות של הבד הייתה גבוהה. זו בעצם הייתה גרסת הפרימיום של פיירקס.

מהרגע הראשון וירג'יל רצה לייצר בגדים עבור שני המינים. מדובר במהלך מאוד שאפתני שאפילו המותגים הגדולים מתקשים לבצע אותו. למרות זאת, כבר בשנה השנייה יצאה קולקציית נשים. יש הטוענים שהקולקציה הזו הייתה אפילו טובה יותר משל הגברים וסימנה את ההתחלה של אוף-ווייט כפרימיום סטריט-וור.

משנה לשנה וירג'יל השתפר והתחיל לייצר קולקציות יותר מורכבות. הוא הוסיף פריטים, שיחק עם חומרים, יצר גזרות חדשות והחליף צבעים. מאוחר יותר וירג'יל חזר לשורשים שלו מעולם הגרפיטי והכניס לעיצובים שלו גם מוטיבים של ציורי קיר. בסוף השנה הוא היה מועמד לפרס המעצב הצעיר של LVMH על ידי אושיות אופנה כמו מארק ג'ייקובס, קארל לגרפלד ו-ראף סימונס. הוא אומנם לא זכה בתואר, אבל כן היה תחת אור הזרקורים.

עבודה משותפת של אבלו עם טקהאשי מורקאמי

בשנת 2016 הוא הציג את הקולקציה של אוף ווייט לראשונה בשבוע האופנה פריז. תוך שבע שנים הוא הפך מהבחור שלא רוצים אותו בתצוגות, לזה שמנהל אותן. זו הייתה סגירת מעגל אדירה עבורו. אוף-ווייט הפכה להיות אחד מהמותגים החמים ביותר בעולם, עם סמלים איקונים כמו חצים מנוגדים, פסים אלכסוניים, אזיקונים אדומים, מראה תעשייתי וגישה פוסט מודרנית ששואבת את ההשראה שלה מאדריכלות דה-קונסטרוקטיביזם.

בשלב מסויים נראה היה שוירג'יל רוצה לעשות הכל, הוא התחיל לפתוח חנויות באירופה, אסיה, אוסטרליה וצפון אמריקה. הוא עבד על קולקציית רהיטים עם איקאה, המשיך לעבוד כדי.ג'יי וחזר לעבוד על מייצגים משותפים עם טקהאשי מורקאמי. אבל כל זה היה כלום לעומת הרעש שנוצר בעקבות העבודה שלו על סדרת הנעליים המפורסמת בעולם.

בשנת 2012 וירגי'ל תקלט במסיבה בלוס אנג'לס ונתקל באדם בשם פרייז'ר קוק (Fraser Cooke) שהיה האחראי על הפרויקטים המיוחדים בנייקי. וירג'יל כבר הכיר אותו מאחר ובתקופה הזו קניה ווסט עבד עם החברה על ה-נייקי ייזי. מאז המפגש המשותף שלהם, קוק המשיך לעקוב אחרי הקריירה של וירג'יל.

ביוני 2016 וירג'יל ערך במסגרת הקולקציה שלו, שיתוף פעולה עם חברת יומברו האנגלית. הדוגמניות במסלול התצוגה הלכו עם נעליים לבנות שהיו קולב של אוף-ווייט ויומברו. פרייז'ר היה נוכח בתצוגה, ובאותו רגע החליט שוירג'יל חייב לעבוד עם נייקי. בשנת 2017 נייקי הודיעה שוירג'יל ייעצב מחדש עשר סניקרס קלאסיות שהן קודש הקודשים של החברה תחת סדרה בשם – The Ten.

נייק אוף וויט

וירג'יל לא רק הפך סווש ושינה צבע, אלא פירק את הנעל לגורמים והרכיב אותה מחדש. כך הוא יצר את האייר פרסטו, שהיא למעשה אייר מקס תשעים הפוכה מחוברת לסולייה של פרסטו. להגיד שזה היה שיתוף פעולה מוצלח זה אנדרסטייטמנט. עד היום סדרת האוף-וויט נחשבת למאסטרפיס ולאחר מהקולבים המוצלחים ביותר של נייקי בכל הזמנים., מבחינה מסחרית היא אולי אפילו המצליחה ביותר.

בשנת 2018 הוא שוב שיתף פעולה עם נייקי, הפעם כדי ליצור תלבושות קאסטום של אוף ווייט לנבחרות הכדורגל של התיכון שבו הוא למד. בתור נער וירג'יל שלח סקיצות של עיצובים לנייקי ונענה בשלילה. זו הייתה עוד סגירת מעגל מדהימה ופסגת הפופולרית שלו עד לאותה תקופה.

וירג'יל תמיד עבד על הדבר בגדול הבא. בתחילת 2018 קים ג'ונס הודיע שהוא עוזב את התפקיד בתור הקריאייטיב דייקטור של קו הגברים בלואי ויטון. להרצאה שלו באוניברסטית הרווארד בשנת 2017, וירג'יל הגיע ישירות משדה התעופה כאשר רק במטוס הוא סיים להכין את המצגת.

הסיבה שלא היה לו זמן לסיים את המצגת בבית, היא שבאותו בבוקר הוא היה בניו-יורק במשרדים של LVMH כדי לחתום על חוזה עם לואי ויטון. זה היה חודשיים לפני שג'ונס הודיע שהוא עוזב את החברה. אולי כדי לרמוז על המעבר, לתצוגה האחרונה שלו בלואי ויטון, קים ג'ונס הגיע עם האייר ג'ורדן 1 אוף ווייט. בשלב הזה כולם הבינו שהעתיד של אופנת העילית נמצא בסטריט-וור, ואין מי שמייצג את התרבות הזו יותר טוב מוירג'יל אבלו.

אפילו קניה ווסט בכה: התצוגה הראשונה של וירג'יל אבלו בלואי ויטון

בלואי ויטון וירג'יל עבד לצד ניקולא ג'סקייר שהיה אחראי על הקו הנשי של החברה. כזכור הקולקציה ג'סקייר לבלנסיאגה השפיעה על וירג'יל להקים את אוף-ווייט. זו הייתה עוד סגירת מעגל עבורו. ביוני 2018 הוא הציג בפריז את קולקציית הגברים הראשונה של לואי ויטון תחת השרביט שלו. זה היה רגע חשוב בהיסטוריה של האופנה.

כל מי שישב לאורך מסלול התצוגה, לא יכל שלא להרגיש אנרגיה של משהו חדש באוויר. כצפוי הקולקציה הציגה כיוון חדש עבור לואי ויטון. וירג'יל ייבא את המראה התעשייתי שהפך למזוהה איתו. הוא השתמש בנרתיקים ורצועות, ונתן דגש למזוודות ואקססוריז כמו שרשראות קרמיות ומשקפי שמש מוזהבות. כל התצוגה הייתה תחת התמה של הקוסם מערץ עוץ. כמו הסרט, היא התחילה בשחור לבן ועברה לצבעוני.

גם אנשים האופנה העוקצניים והציניים ביותר לא יכלו להישאר אדישים לצעידה המסורתית של וירג'יל אבלו בסוף התצוגה, כאשר הוא ניגש לחבק את קנייה ווסט. שניהם התחילו למרר בבכי. זה היה רגע אמיתי של פורקן אחרי כל המסע שהם עברו ביחד – השיחות המשותפות, הרעיונות, החלומות, הכשלונות, תחושת הדחייה וסגירת המעגל.

הכל השתחרר באותו הרגע. וירג'יל המשיך להוציא קולקציות, לייצר עוד שיתופי עפולה, לנהל את אוף-ווייט, ולעבוד על פרויקטים שכנראה נדע עליהם רק בעתיד. הוא היה בחור צעיר עם עתיד מבטיח, ולמרות ההצלחה האדירה, תמיד טען שהוא מרגיש כמו מתמחה.

המורשת של וירג'יל אבלו

האם וירג'יל באמת היה מעצב כזה גדול? לא בטוח. האם היו מוכשרים ממנו שלא זכו לחשיפה שהוא קיבל? בטוח שכן. קל לקרוא לכישרון של וירג'יל – קניה ווסט, אבל זה יהיה עוול נוראי. וירג'יל היה בחור מוכשר, סקרן, פיקח וחרוץ כמו שד. היה לו את כל היסודות הנכונים כדי להצליח, היפ-הופ, גראפיטי, סקייטבורד וכדורסל. הוא לקח את כולם והוסיף להם נקודת מבט אינטלקטואלית, זה גם מה שהפך אותו לכל כך מרשים. הוא היה מלומד, צופה מבחוץ שעיצב בגדים עבור מילניאלס ולוא דווקא עבור עצמו.

דורות קודמים של מעצבים התמחו כל החיים בתחום אחד, וירג'יל היה שייך לדור אחר. זה שרוצה להתנסות, לחקור ולגעת בהכול. בשלב מסויים הייתה לו חשיפת יתר מוגזמת, הוא היה נראה כמו משהו שבא רק להחתים כרטיס. זה השלב שגם התחילה הביקורת הקשה נגדו, מהאביר הנוצץ של תרבות הרחוב, פתאום הוא הוצג כנבל, רודף בצע, מעתיקן, האיש שהפך את הסטריט-וור מתרבות למוצר צריכה. הוא השתלט על הפידים של כולנו באינסטגרם, הוא היה גיבור-על שעף קרוב מדי לשמש.

אייקון של תנועת הסטריט-וור החדשה

וירג'יל אבלו לא רק ייזכר כאחד המעצבים הגדולים של הדור הנוכחי, הוא עוד יהפוך לאייקון, לקדוש מעונה. גם אם הציבור לא ייזכור מי היה וירג'יל אבלו, נייקי ולואי ויטון ידאגו להזכיר לו, שוב ושוב ושוב. המותג אוף-ווייט ישאר איתנו עוד שנים ארוכות, פרויקטים נוספים שהוא עבד עליהם ימשיכו לצוץ עם השנים.

המעמד החדש של וירג'יל כדמות איקונית לא יהיה רחוק מהמציאות, הוא באמת שינה את הכל. הוא הגיע משום מקום והפך למעצב המשפיע ביותר בתעשייה, הוא מתח את גבולות האופנה הגבוהה, פתח דלתות למעצבים צעירים והיה מודל לחיקוי עבור הקהילה השחורה. הוא היה ההתגלמות הפיזית של הייפ בניחוח יוקרתי, הוא היה הפנים של התנועה החדשה בעולם האופנה, ובזמן שכולם דיברו, הוא בעיקר עשה.