אגדת ה-NBA משתפת על ההיכרות מבפנים על משחקי הסניקרס בחלק הזה מהאוטוביוגרפיה של קווין גארנט. נלקח מהספר "KG: A to Z: An Uncensored Encyclopedia of Life, Basketball, and Everything in Between" נכתב על ידי קווין גארנט ודייויד ריץ.

הפרק הופיע במקור באתר GQ ותורגם לעברית ע"י אור מ- Insignifistats.
הכותרת המקורית של הכתבה היא: “איזו נעל כל כך מגניבה שהיא שווה שיהרגו עבורה?" קווין גארנט על האייר ג'ורדן המקוריות, המסע שלו בין מותגי הנעליים והחיזוי של הייזיס.

המסע המרתק של קווין גארנט בעולם הסניקרס והחיזוי של האדידס ייזי

כשהייתי ילד, בהתחלה הסניקרס היחידות שיכולתי להרשות לעצמי היו ג'ורדנס מזויפות מפיילס. כשנעלתי אותן לבית הספר הילדים צחקו עליי "שיט, תראו את הנעליים המעפנות שקווין נועל"

"הן בכלל לא רעות", אמר חבר שלי באג. באג תמיד דאג לי. "אני חושב שהן די מגניבות"

הן לא. הן היו מעפנות.

כשאתה צעיר, המעמד שלך חשוב. כשאתה מתבגר, המעמד חשוב אפילו יותר. חבר סיפר לי על מנהל חברת תקליטים שדאג שהנעליים שלו ייוצרו ביד באנגליה ב-1,200 דולר לחתיכה. היו לו 125 זוגות בארון. בחור אחר היה בענייני מגפי בוקרים. עור תנין, עור יען, באפלו, עגל, פרה, פיל – רק תגיד. אני מנחש שהאוסף שלו שווה מיליונים. כל הזהות שלו – ההערכה העצמית שלו – קשורה במגפיים האלו. כשאתה מחכה קצת – וזה לוקח מלא זמן – אתה מבין שהמעמד לא משנה. אבל כנראה שאתה יכול להגיד את זה רק כשהגעת למעמד מסוים. לקח לי מלא זמן להגיע למקום שבו אני יכול ללכת עם סניקרס שיש להם מעמד כלשהו.

סניקרס מכסות על כאב מסוים

בריטיש נייטס היו הנעליים הראשונות שהיו שייכות לאיזשהו מותג. למרות שהן לא היו הרבה יותר מגניבות מהנעליים ההן מפיילס. הן היו יותר מלא-מגניבות. הן סימנו אותי כעני. שנאתי להיות מסומן. בסופו של דבר, כשהפכתי להיות טוב מספיק כדי להתקבל לקבוצות, הסימון הזה הלך. או לא. אולי הסימן הזה, שנצרב כל כך עמוק, אף פעם לא באמת נעלם. אולי אנחנו רק מכסים אותו.

אני חייב להאמין שנעליים מגניבות מכסות כאב מסוים. או לפחות הן גרמו לי להרגיש טוב. אני חייב להאמין שזה נכון לגבי מיליונים של ילדים. מה שמעניין זה שהתופעה חובקת העולם הזו של תרבות הנעליים נבנתה בעיקר על נעלי כדורסל. נעלי ריצה הן עסק רציני, וגם נעלי יום-יום, אבל הכוח המניע הוא נעלי כדורסל. נעלי כדורסל מקפיצות אותך. מרימות אותך. נעלי כדורסל גם מזמינות סטייל. הטובות שבהן משקפות את הסטייל של השחקן שמחובר לנעל.

איזו נעל כל כך מגניבה שהיא שווה שיהרגו עבורה?

כל זה השתקף ב-1989, כשהייתי בן 13. השמועה עברה בשכונה כמו טורנדו. ילד נהרג בגלל האייר-ג'ורדן שלו. הג'ורדן האדומות והשחורות.

זה היה הרגע. הצלצול של האזעקה. יקום אחד הפסיק ואחר התחיל. זו הפכה להיות הנעל הנמכרת ביותר בעולם. בכל ספורט. עבור כל ספורטאי. למעלה מפאקינג מיליון זוגות נמכרו.

תקשיבו לי טוב: כמבוגר אני מסתכל אחורה באימה על האלימות. אני מסתכל אחורה באימה על זה שילד איבד את החיים שלו על זוג נעליים. אבל זה אני אומר עכשיו. תנו לי לחזור אחורה להלך המחשבה שהיה לי כילד ששומע את החדשות. זו המציאות שאני צריך לחלוק אתכם

מה! איזו נעל כל כך מגניבה שהיא שווה שיהרגו עבורה?

אז אני והחבר'ה שלי רצים לחנות, והנה היא בפוט לוקר. יושבת בתיבת פרספקס, קרן אור מאירה אותה.

זה הגביע הקדוש.

ואז אנחנו שואלים את מה שכל הילדים שואלים, "כמה היא עולה?"

מאה ועשרים דולר!

לא שמענו על אף נעל שעולה 120$. באותם ימים נעליים עלו 30$, 40$ אולי 50$. המחיר רק הוסיף ליוקרה ולאגדה.

לא שיחקנו איתן כדורסל, פחדנו להרוס אותן

גדלתי בגרינוויל, דרום קרוליינה. אלדריק לימון היה ה'אח' הצעיר הראשון שהכרתי שהיה לו כסף. הוא עבד ברחובות. למשך זמן קצת היינו באותה קבוצת AAU. בחור גדול. 1.95, יותר מ-90 קילו. הילדים קראו לו "דוד אל" כי הוא נראה מבוגר יותר מגילו. בגרינוויל, כשתיכון סאות'סייד זכה באליפות המדינה ב-92 אלדריק היה רק בשנה השניה. בן-דוד שלי, שמונד וויליאמס – שמאוחר יותר יצטרף אליי בליגה – היה בשנה הראשונה באותה הקבוצה. היה לו לב גדול. אדם מאד נדיב. כשהעסקים הלכו טוב הוא היה מסתובב בשכונה ועוזר לאנשים עם שכר הדירה. הוא חילק הכל, מאוכל ועד סניקרס.

כשהוא עשה מכה ברחוב הוא קנה אייר ג'ורדן לכל השכונה. כולנו נעלנו אותן בלב פועם. מסתכלים על הנעליים מלמעלה. בהתחלה הולכים לאט, אחר כך קצת יותר מהר ואז רצים. אבל לא, לא שיחקנו איתן כדורסל, פחדנו להרוס אותן. (כשאלדריק היה בן 18 הוא נהרג בתאונת אופנוע. רק שבועיים אחרי שסיים את התיכון. כשנכנסתי לליגה וחתמתי עם הטי-וולבס הפכתי את זה למשימה עבורי לזכור אותו. לפני כל הצגת שחקנים בטארגט סנטר וידאתי שהמושב מצד שמאל שלי היה ריק. זה המקום של אלדריק, רציתי אותו לידי בכל משחק).

ג'ורדן היה טוב יותר מדוקטור ג'יי

האייר ג'ורדנס היו יותר מרק נעליים, הם היו אובססיה. מעניין – וחשוב – שלא היה שום חלק לבן בנעל. רק אדום ושחור. אחרי שהרצח הפך לחדשות בכל המדינה נייקי נסוגו והתחילו לייצר גרסאות אחרות. זוג לבן, זוג אדום, זוג שחור. אבל זין על הגרסאות האחרות. שום דבר לא יחליף את המקוריות. הגביע הקדוש הוא קדוש כי נשפך בגללו דם. הוא קדוש כי הוא היווה השראה למיליוני מעריצים.

זה היה כשנייקי תפסו טרמפ והימרו על הטרמפ. הם התקבעו על הגב של ג'ורדן. הם לקחו אותו לפריז. הם הפכו את ההיילייטים שלו לפרסומות. הם שמו אותו על במות ואמרו לו "תנעל את הנעליים האלו ותטביע. תנעל את הנעליים האלה ותקלע שלשה. תנעל את הנעליים האלו ופשוט תקפוץ".

מי הטביע ככה לפני ג'ורדן? דוקטור ג'יי, זה מי. אבל ג'ורדן היה טוב יותר מדוקטור ג'יי. לדוקטור היה ג'אמפ שוט טוב, אבל הוא לא היה הג'אמפ שוט של ג'ורדן. ג'ורדן היה התכנית שכולנו עקבנו אחריה. הוא היה דמות. מייק היה מנטרה. ונייקי היו התאגיד המפלצתי שגרם לכל זה לקרות.

אנחנו נותנים לך סניקרס משלך

כשנכנסתי לליגה כבן 19 הלכתי עם נייקי. אני רוצה להגיד שרצתי אל נייקי, אבל האמת שנייקי רצו אליי. באופן טבעי אהבתי את זה. במהירות מצאתי את עצמי נועל כל מיני סוגים של נייקי.

בפגישה הראשונה עם נייקי זה היה אירוע החתימה. אבל בפגישה השניה, בזמן העונה השניה שלי בליגה, כשהוולבס שיחקו בפורטלנד, זו הייתה פגישה על עיצוב. ריק ווילסון, אח אמיתי, היה הנציג שלי בחברה. אהבתי את ריק. רק צעד אחד מחוץ לליגה. הוא עבד תחת שני בחורים אחרים: סטיב ריגינס והווארד ווייט. הווארד היה האח שהביא את ג'ורדן. כל האנשים האלו היו בענייני מצוינות שחורה בעסקים.

הם לקחו אותי לסיור בקמפוס של נייקי. נוף מדהים של בניינים. ואז באה ההצהרה שהדהימה אותי: "אנחנו נותנים לך נעל משלך. קוראים לה הגארנט 1."

באג היה איתי באותה הפגישה. אני לעולם לא אשכח את ההבעה על הפנים שלו. הבעה שאומרת "הולי שיט".

שאתה שורך את הסניקרס שלך – אתה בן ארבע או ארבעים

לפני זה השקתי את הנייקי ג'אמפמן. אבל הג'אמפמן היה חלק מהמותג של ג'ורדן. היא שווקה תחת המטריה של MJ. מותג משנה שנועד לבדוק אם שחקנים אחרים יכולים למכור סניקרס. הייתי הראשון ואז הגיעו אדי ג'ונס, ג'ים ג'קסון, ג'ייסון קיד וג'מאל מאשבורן. הייתי סבבה עם הג'אמפן ושיחקתי איתן הרבה זמן. באותה העת, כמו כל בנאדם שאי פעם שיחק, רציתי נעל משלי. מבחינתי, הגארנט 1 היו ציון דרך.

עוד משהו בסניקרס שהופך אותן לאטרקטיביות: הן כיפיות. כשאתה שורך את הנעליים שלך – אם אתה בן ארבע או ארבעים – אתה מוכן לצאת ולעשות כיף. מה שמביא אותי לעוד סיבה שאהבתי את נייקי, הם שמו אותי ב'משטרת הכיף'. משטרת הכיף הייתה סדרה של פרסומות שעזרו לי להשיק את המותג שלי, אפילו שהנעל עצמה לא הוזכרה בהן. משטרת הכיף עזרה להציג אותי כאישיות טלוויזיונית ובמובן מסוים כשחקן.

אולי הייתי הדמות המרכזית במשטרת הכיף, אבל לא הייתי היחיד. החברים שלי טים הארדוויי, גארי פייטון, ג'ייסון קיד ואלונזו מורנינג היו איתי בכוח. משטרת הכיף שמה כדורסלנים בתפקיד של שוטרים בבגדי רחוב שמוודאת שאנשים נהנים. אבל תמיד יש טוויסט. בפרסומת אחת, לדוגמה, משטרת הכיף – אני, זו והארדוויי – מכוונים אנשים לכסאות שלהם במשחק. כשמגיע זוג עשיר ומראה לנו כרטיסים בצידי המגרש אנחנו שולחים אותם למעלה האולם. כשמגיעים חבורה של שלושה צעירים שחורים שמראים לנו כרטיסים ליציע העליון, אנחנו שולחים אותם לצידי המגרש. הצדק הושב.

הקטעים האלו הפכו לחלק מתרבות הפופ. כדורסלנים כשוטרים טובים שנהנים. כדורסלנים שהם גיבורים מבלי לגעת בכדורסל.

נייקי היא מכונת מרצ'נדייז שפועלת 24/7

ההיכרות עם התרבות של נייקי הייתה מאירת עיניים. ראיתי את הדרך שהם מעיפים דברים: תנסה את הנעליים האלו של בו ג'קסון, תנסה את אלו של דיון סנדרס. תנעל את האגסי. הכל קורה. מכונת מרצ'נדייז שפועלת 24/7, תעשייה חובקת עולם שמגדירה מחדש מיתוג בדרך שיצא לי לראות באופן אישי.

ואז וינס קרטר. וינס ניסה לצאת מהחוזה שלו בפומה. זה היה ב-2000 כשהיינו בנבחרת האולימפית שזכתה במדליית הזהב. אחרי הניצחון שלנו על צרפת נייקי ערכה מסיבה על יאכטה. וינס היה שם וגם הסוכן שלו. ראיתי שהם עושים עסקים. מאוחר יותר ראיתי שוינס לא מבין שהוא האתלט הגדול הראשון של פומה. פומה יכלו להפוך אותו למותג עולמי. וינס רצה את נייקי. וינס קיבל את נייקי אבל נייקי אף פעם לא באמת קיבלו את וינס. הם לא פרסמו אותו מספיק. הם לא הגדילו את המותג שלו למימדים אליהם יכל להגיע.

המנהלים של נייקי צרחו על סוכן שלי

הסתכלתי על זה מהצד ועיכלתי. ראיתי שכשזה מגיע לענייני נעליים אתה חייב להתנהל בזהירות.

אהבתי במיוחד שני דגמים של נייקי: ה-Garnett Air Flightposite 2 עם כיתוב מיוחד על הסוליות שמודה לדרום קרוליינה ושיקאגו. זה היה משמעותי עבורי. גם אהבתי את הכרית האוויר השקופה צבעונית ואת הצבעים הכחול-טווס ושחור. גם ה-Nike Air 3 Garnett היו מגניבות. בעיקר אלו בירוק של מינסוטה עם הצד הלבן.

אבל לא הכל הלך חלק עם נייקי, במיוחד כשהם הוציאו את הטכנולוגיה החדשה שלהם – השוקס. השוקס לא עבד עבורי. לא אהבתי את הדרך שבה הן הרגישו על המגרש. אני גם לא אהבתי את הצורה שלהן. הדוגמה שנתנו לי לראות הייתה מטופשת. הדברים הגיעו לצומת דרכים במשחק האולסטאר ב-2003 באטלנטה. נייקי ערכו מסיבה גדולה בחדרי ההלבשה. מצלמות בכל מקום, המדיה משתגעת. שם נייקי רצו שאחשוף את ה-Garnett 4 Shox. אבל כשהן הראו לי אותן לא יכולתי לזייף את התגובה שלי. הנעל פשוט לא הלהיבה אותי, אז המנהלים של נייקי נכנסו בסוכן שלי כדי שיגרום לי להתנהג כאילו אני אהבתי את הנעל, כשאני לא.

אחרי שהם העיפו את המדיה הייתה סצינה שלמה בין נייקי והסוכן שלי. החליפות של נייקי צרחו שאני חייב להראות אהבה למוצר, והסוכן שלי הרג אותם בסרקסטיות ואמר "אה כן, הבנאדם הולך להגיד שהוא אוהב את הנעליים הכי מכוערות שיצאו".

סניקרס הן גם כמו ראפ

הרבה כסך היה מעורב, והייתי יכול לזייף התלהבות. אבל בשבילי נעל היא כמו ציור. אתה מתחיל עם קנבס ריק ושופך את הלב שלך עליו. זה חייב לשקף את הקצב והסטייל שלך. הגארנט 4 היו מגושמות.

סניקרס הן גם כמו ראפ. לראפרים הכי טובים יש פלואו משלהם. אותו הדבר עם הנעליים הכי טובות. בהתחלטה נייקי עירבו אותי בתהליך היצירתי. אבל ככל שהזמן עבר הם חשבו שהם מכירים את הטעם שלי והתקדמו עם דגם שאפילו לא היה קרוב לשקף אותי, אז עשיתי מהלך.

עזבתי את נייקי עם כבוד עצום להנדסה שלהם. ההנדסה של נייקי היא מעולם אחר. אני לא יכול להגיד שהם תמיד השתמשו בחומרים הכי טובים, אבל הם לימד אותי על החומרים. זה עזר לי כשעשיתי את המהלך הבא שלי.

עתידנות זה הכל

חתמתי עם AND1. זה הפתיע הרבה אנשים. עשיתי את זה משלוש סיבות. AND1 היו פתוחים לרעיונות שלי בעיצוב. זה היה דבר ראשון. הם גם היו פתוחים לתת לי מה שחשבתי שהוא עסקה הוגנת. באותו הזמן אפילו ג'ורדן לא קיבל יותר מ-2 אחוז מהמכירות. אני חשבתי שהנוסחה הזו הייתה גרועה. AND1 הסכימו. הם שילמו לי 20%. בגלל שהם ניסו להפוך למותג AND1 היו פתוחים להתעקשות שלי להשתמש בחומרים הטובים ביותר.

לקחתי כל מה שלמדתי מנייקי ויישמתי אותו על AND1. המוצרים של נייקי אולי לא היו הטובים ביותר, אבל השיווק שלהם היה בליגה אחרת. למעט כמה חריגים, כמו שוקס, הם שמרו על אסתטיקה נהדרת. כמעט כמו אפל, שהמוצרים שלהם שומרים על מראה נקי ועתידני. כשזה מגיע לסניקרס, עתידנות זה הכל.

ילדי הארוורד שרצו להיות שחורים מהשכונה

ים הסניקרס מלא בכרישים, אבל ל-AND1 לא היה את הוייב הזה. הם הקשיבו לי. בהתחלה הם היו קצת הססנים. הצוות של AND1 הורכב מחבורה של ילדי הארוורד שרצו להיות שחורים מהשכונה. למרות שהגישה הזו מעצבנת אותי, אני לא יכול להתלונן כי זו אותה הגישה שעזרה להביא עושר מטורף גם לכדורסל וגם להיפ-הופ. ילדים לבנים שהרגישו את האנרגיה היצירתית של האחים. ילדים לבנים מגיבים לאנרגיה הזו ומנסים לקחת חלק לעצמם. זה תהליך אמריקאי מסורתי. לקחת מוצר שחור, אם זה מוזיקה או ספורט, ולהעביר אותו לקהל הרחב.

ולפעמים הפגישות עם AND1 היו עצבניות

הם אמרו "אנחנו עושים סטריט בול"

"אני מגיע מסטריט בול", אמרתי, "אני יודע מה זה סטריט בול. אבל אני בליגה ואתם צריכים לעשות נעליים לליגה".

הם הקשיבו, הם הלכו עם ההצעות שלי להכניס כריות אוויר. יישמו את ההרגשה של הזיגזג. הנעליים הרכוסות. דברים שלמדתי במעבדות נייקי ועכשיו יכולתי לעשות להם רמיקס ככה שישקפו את מי שהייתי.

הובילתי אותם לייצר את האדידס הייזי

ובאותו הזמן אני בחדרי ישיבות עם חבורה של אנשים שרוצים להיות משהו שהם לא, ולא נוח לי. כשאנשים לבנים מנסים להוכיח לי שהם סבבה עם אנשים שחורים אני נסוג. אחרי שנתיים עזבתי את AND1.

התחנה הבאה, אדידס. התאהבתי באדידס. ראיתי אותם כמו את הים התיכון. אתה עוצר, קופץ למים החמים והמים בסדר. לא הייתי מודאג מכרישים. לאדידס הייתה את המגניבות שלה, אבל לא הייתה להם את האלגנטיות של נייקי. אדידס רצו להשתמש בדברים שכבר עובדים. הם לא היו מעוניינים בלצאת מהקופסה. אני כן. רציתי דברים של השלב הבא. אבל לאדידס לא הייתה את הגישה הזו. בינתיים נייקי דרכה על כולם והשיגו את הכל. נייקי היו האימפריה הרומית. הם לא היו מרוצים עד שהם כבשו את כל העולם.

באדידס שוב היו משחקי כוחות. כמו שריק וילסון היה האיש שלי בנייקי, כריס פרסינגר היה האיש שלי באדידס. הייתי צריך להיכנס בכריס כדי שיהיה יצירתי יותר, שיעז יותר ובסופו של דבר זה עבד. אני לוקח קרדיט על זה שפתחתי את הדלת שהובילה אותם לייצר את הייזיס. זה לקח קצת זמן, אבל הצלחתי לשכנע את כריס לערבב ספורטאים מענפים שונים. טימי דאנקן וטרייסי מקגריידי הצטרפו אליי בתחילת המסע עם אדידס. אהבתי שטימי, טרייסי, צ'אנסי, ג'יש סמית', דרק רוז, דווייט הווארד ואני היינו באותה הפרסומת. אהבתי שאדידס קפצו על הקטע הקבוצתי של קבוצה של כוכבים מבלים יחד אבל נצמדתי לרעיון של ערבוב פנים שונות של התרבות.

המסע המרתק של קווין גארנט בעולם הסניקרס והחיזוי של האדידס ייזי

בסופו של דבר אדידס שמעו אותי ושמו את ג'יימס הארדן, הכדורגלן לאונל מסי, הראפר פושה טי ועוד כמה אנשים מסביב לשולחן ענק. הם שמו אותי בפרסומת עם דיוויד בקהאם כשגם קייט מוס ויאנג ג'יזי מופיעים, תחת הסלוגן "תחגגו את המקוריות". זה היה כיף.

כשהחוזה שלי הסתיים ב-2010 רוח קרה הכתה בי בפנים. במשא ומתן אדידס היו אסרטיביים וצעקנים. הם באו אליי עם חומרי קידום חצי-ערוכים. במקום שאראה רענן הפרסומות הראו אותי עייף. לא אהבתי את זה. חשבתי שעזרתי להם להגדיר מחדש את התרבות שלהם. ידעתי מה הערך שלי. הם ניסו להוריד ממני בכל מיני צורות וזה עצבן אותי. לפני זה ראיתי איך הפרסומות שלי נשארו באותו המקום. עכשיו הבנתי שהם עשו את זה כדי לשפר את עמדת המיקוח שלהם. זה עצבן אותי. סיימתי עם אדידס.

המשכתי הלאה. מצאתי חברה אסייתית. הם קנו מפעלים של נייקי בסין, בעטו משם את נייקי והתחילו לייצר נעליים לצרכנים לחלק הזה של העולם. זה אומר בעיקר מידות קטנות. הם מעולם לא החתימו שחקן בעל שם, מה שנתן לי מינוף גדול מולם. היה לי את הרקע והתחכום לעזור להם לעצב ולייצר עבור אתלטים מקצועיים. מבחינה אסתטית התאמנו. היו לי כמה עיצובים מגניבים שהם הצליחו ליישם. הבעיה הייתה החומרים. הם לא היו מספיק טובים. הם שכרו כמה אנשים כדי לשפר את האיכות. הנעליים השתפרו והרגשתי טוב עם מה ששמעתי. אבל אפילו עם השיפורים האלו הנעליים הרגו לי את כפות הרגליים. לא יכולתי לרוץ במגרש מבלי להרגיש שמשהו לא בסדר. למרות שהחברה עשתה פלאים בהפצת המותג שלי ברחבי אסיה, פעם נוספת נאלצתי לעזוב. לא יכולתי למכור משהו שלא האמנתי בו.

אני רוצה לחשוב שיצרתי תקדים.

פרק הנעליים האחרון שלי הגיע רק לפני כמה שנים, אחרי הפרישה שלי מהליגה, כשחזרתי ל-AND1. חתמתי בתור מנהל קריאייטיבי ושגריר המותג.

כמה חודשים אחרי ש-AND1 נתנו לי את התפקיד, ג'יי זי מונה למנהל קריאייטיבי בפומה. אני רוצה לחשוב שיצרתי תקדים.

AND1 עמדו להוציא את ה-Attack 2.0, הטאי-צ'י והטאי צ'י מיקסטייפ אדישן. הפכתי להיות הנציג הבכיר שלהם. חלק מהעבודה שלי הייתה להוסיף לנעל סטייל ולוודא שההנדסה שלהן נעשתה כמו שצריך. עד אז היה לי כבר ידע מעמיק בכל תהליכי הנעליים – מהקונספט העיצובי, דרך ייצור, מיתוג ושיווק. קיבלתי גם משימה לגייס שחקנים שינעלו AND1.

זה תהליך בעייתי. לפעמים הלכתי לשחקן ושאלתי "אכפת לך מאיכות הנעליים שלך?"

"אני לא שם זין, אני רק רוצה נעל משלי"

הייתי שואל מישהו אחר שהיה עונה "אני רק רוצה הרבה כסף".

אבל לחלק מהשחקנים כן היה אכפת מהיושרה של המוצר ולא הסכימו להתפשר על נעל סוג ב'.

מעולם לא איבדתי את התשוקה עבור סניקרס

באותו הזמן הייתה לי תוכנית משלי ב-TNT, 'אזור 21', שראיינתי בה את כולם, משחקניות WNBA כמו קנדיס פרקר וסו בירד עד לודקריס ודי-ווייד. AND1 התחילו להתערב יותר מדי, לומר לי מה אני יכול או לא יכול ללבוש לתוכנית. יום אחד אני שומע 'אנחנו רוצים שתלבש קפוצ'ון אפור, טיקט'. יום אחר שמעתי 'תלבש קפושון לבן, טיקט'. כיוון שזו הייתה התוכנית שלי והיו לי ספונסרים שלי שלא היו קשורים ל-AND1 אמרתי למנהלים בחברה 'אני לא מאמין שאנחנו מנהלים את השיחה הזו' והמשכתי.

זה סופה של קריירת הנעליים שלי. בו זמנית, אני רואה אותה מתחילה שוב – ובקרוב. מעולם לא איבדתי את התשוקה עבור סניקרס ולעולם לא אאבד אותה. הדברים האלו מפרידים אותך מהרחוב. העור או הגומי או לייטקס או מה שלא יהיה שעוזר לך לזז על בטון קר, או רצפת עץ, או דשא רטוב או בוץ או לבנים זה יותר מנעל. זו הצהרה.

המסע המרתק של קווין גארנט בעולם הסניקרס והחיזוי של האדידס ייזי