בסופו של דבר מדובר בנעל אפורה עם יונה. לא יגואר. לא טיגריס. יונה. אחת החיות המאוסות ביותר על המין האנושי, יצרנית לשלשת נודניקית עם הליכה מצחיקה ותזמון גרוע. ובכל זאת, הדאנק פיג'ין נחשבת לנעל ששינתה את פני המשחק, לזאת שיצרה את ההייפ כפי שאנחנו מכירים אותו היום, ויצרה עולם חדש של סניקרס. אז כיצד הפכה ה-נייקי דאנק סטייפל פיג'ין לכזו אגדה איקונית והאם באמת מדובר בעיצוב מושלם או הייפ מוגזם.

עיצוב מושלם או הייפ מוגזם: נייקי דאנק סטייפל פיג'ין

בפברואר 2005 הכל השתנה. לרגל חגיגות 20 שנה לדאנק, נייקי החליטה להוציא סט של 4 דאנקים תחת מהדורת ערים מיוחדת. הערים שהשתתפו בחגיגה היו לונדון, פריז וטוקיו, כאשר את המהדורה של העיר ניו-יורק התבקש לעצב בחור צעיר בשם ג'ף סטייפל, שהיה באותו זמן הבעלים של חנות הסטריט-וור Reed Space במנהטן.

סטייפל החליט שהמוטיב המרכזי סביב הדאנק החדשה יהיה בהשראת תושבי העיר ניו-יורק. הוא חשב על צעידה ברחובות העיר ועל הדרך שבה התושבים לא באמת זזים כשהולכים מולם. הוא ניסה לבטא את העקשנות שלהם, את חוסר הפחד. ניו-יורקרים אמיתיים הם קולניים, מלוכלכים, המוניים, אבל גם זוגיים, ביתיים וחברותיים, הכל התחבר אצלו ליונה.

סטייפל לא פרסם תמונה של הנעל לפני ההשקה, אלא רק פוסטר עם תאריך וציור של יונה. הוא קיבל מנייקי בסך הכל 30 זוגות נעליים מתוך 150 שחולקו בין 5 חנויות ברחבי העיר. המחיר הרשמי של הסניקרס היה 300 דולר, אבל הזוגות שנמכרו בחנות של סטייפל סומנו במספרים 1-30 והיו עם חריטת לייזר בסוליה, ולכן נחשבו לבעלות ערך יקר יותר.

בנוסף ליונה רקומה בחלק האחורי של הנעל, העיצוב היה העתק מדויק של מבנה היונה וכלל כלל שני גוונים של אפור, כאשר הסולייה הייתה בצבע כתום והסווש בצבע לבן. על הלשון הופיע הכיתוב נייקי דאנק (עוד לא היה אז הכיתוב SB) ונוספה כרית זום נפוחה בתוך המדרס הפנימי. ארבעה ימים לפני ההשקה, סטייפל ראה כמה ילדים עומדים מחוץ לחנות עם אוהלים וטיפה הופתע, קאמפים כבר היו אומנם תופעה מוכרת בניו-יורק, אבל בעיקר סביב ג'ורדנים ובטח לא עבור נעליים שלא ראו אותם קודם.

לישון בחודש פברואר ברחובות ניו-יורק זה לא פיקניק. לילה לפני מועד ההשקה הטמפרטורות צנחו וסטייפל כל כך ריחם על הילדים המסכנים שעמדו בקור המקפיא, שהוא הזמין להם מגשים של פיצות חמות. באותו זמן היו שם כבר בין 30-40 ילדודס שחיכו בקוצר רוח לדאנק החדשה. עברו עליהם רגעים לא פשוטים בכלל, במהלך הלילה התחיל לרדת שלג, ומלבד ירעות בד דקות של אוהלים שלחלוטין לא נועדו לטמפרטורות האלו, הם היו חשופים לגמרי לקור המקפיא. למרות זאת, כולם עברו את הלילה בשלום. למחרת סטייפל הגיע לפתוח את החנות והיה בהלם.

מי שחשב שהתור המוגזם בקניון הזהב לדאנק פנדה או המכות הקבועות בנתניה הם מחזות אלימים ומטופשים, לא ראה מה קרה בשדרות ברודווי ביום שבו הושקה הפיג'ין .כל הבלוק היה חסום על ידי ניידות משטרה. מתברר שבמהלך הלילה הגיעו חבורות גדולות של עבריינים ששמעו שעומדת לצאת נעל חדשה והגיעו בהמוניהם לנסות לעשות רווח. הם נדחפו לתוך התור ודחקו את הילדים המסכנים שהמתינו בסבלנות לתוך הסורגים של החנות, בפעולה שיכלה להסתיים במיני אסון פסטיבל אסטרו-וורלד.

סטייפל מעיד בעצמו שהוא ראה ביריונים מסתירים מתחת למעילים שלהם אלות בייסבול, סכינים ואפילו מצ'טה. הרי זה ברור שאם הנעל עלתה 300 דולר, יש לכל ילד לפחות את הסכום הזה בכיס. מלבד זאת, הם ארבו לילדים המסכנים מחוץ לחנות כדי לנסות לתקוף אותם ולקחת מהם את הנעליים לאחר הרכישה. המזל שהמשטרה זיהתה את הסכנה, היא קודם כל ניסתה לדבר ולהרגיע את הרוחות, לאחר מכן יצרה חוצץ בין האנשים שעמדו בתור לכל המתקהלים בחוץ, ולבסוף השתמשה ביציאה השנייה של החנות לרחוב אלן, כדי לחלץ את הקונים.

שוטח פיקח במיוחד הזמין שירות מוניות מיוחד שייקח את הרוכשים הטריים מיידית לבית שלהם, וגם שילם עבור כל נסיעה כזו מראש. זה סיפור יפה ועצוב, כי אצלנו השוטרים הם בדרך כלל אלו שגורמים למהומות, סוג של עבריינים במדים, ואילו שם המשטרה באמת עושה את העבודה שלה – לשרת ולהגן. אם המשטרה לא הייתה מגיעה למקום, ברור לכולם שהיה מתרחש שם אסון גדול.

צוותי חדשות מייד זיהו את ההתרחשות והגיעו לסקר את המאורע. צוות של CBS ורשתות תקשורת מקומיות שידרו לייב מהאירוע שהתפתח בסך הכל סביב השקה של סניקרס. למחרת בבוקר, הגדיל לעשות הניו-יורק פוסט שהקדיש את כל העמוד הראשי שלו לנייקי דאנק SB סטייפל NYC פיג'ין. כל מי שעבר ליד דוכני העיתונים, ראה תמונה של הנעל וכותרת ענקית מרוחה עליה עם הכיתוב Sneaker Riot.

הנייקי דאנק SB סטייפל NYC פיג'ין הפכה להיות הסמל הגדול של תרבות ההייפ והאחראית הראשית לכל הגרורות שהגיעו אחריה – הוצאות אקסקולוביות, עולם הריסייל, בוטים, קאמפים וראפלים. היא גם שינתה לגמרי את הדמוגרפיה של סניקהדס. מתת-תרבות קטנה שהייתה מורכבת מאספני נעליים ותיקים, טיפוסים נוסטלגיים שרצו את כל הנעליים שהם לא יכלו להשיג בתור ילדים, לפתע התחילו להגיע לחנויות פאשניסטות, הייפביסטים, ריסלרים, יאפים, וסתם סאחים שרוצים מיינסטרים כי זה מה שכולם עושים.

ההשקה הזו פתחה את התיאבון לחברות כמו אדידס ונייקי לייצר כל הזמן את הדבר הגדול הבא. היא פיצחה את הנוסחה כיצד להפוך מוצר למבוקש. המשוואה הפשוטה של שיתוף פעולה וריליס בכמות מוגבלת, חוזרת מאז שוב ושוב. השיטה אפילו משתכללת – שיתוף פעולה משולש, הגרלה רק על האפשרות לקנות ושוק דרופ, הן רק חלק משיטות שהחברות האלו פיתחו כדי להשאיר את הצרכנים שלהן מסוממים, לתת להם כל פעם קצת כדי שלא יהיו שבעים.

בסופו של דבר החשיבות של הנייקי דאנק SB סטייפל NYC פיג'ין היא לא בעקבות העיצוב המושלם שלה, רחוק מכך. הנעל תיזכר לעד כנקודת מפנה, כרגע שבו עולם הסניקרס איבד את התמימות שלו, השלב שבו נמחקו מושגים כמו אחווה וקהילה, ונולדו מושגים כמו ריסלרים ופלייקרים. היא גם לנצח תהיה היצירה הגדולה ביותר של ג'ף סטייפל, גם אם הוא יצייר עכשיו את בריאת האדם של מיכלאנג'לו. אולי זה העונש שלו, הדאנק שהוא עיצב הפכה לברכה של נייקי ולקללה של כולנו, מגיע לו.