עם השראה גדולה מסצנת ההיפ-הופ של שנות התשעים, פאטה (Patta) הוקמה וכבשה במהירות את עולם הסניקרס והסטריט-וור בהולנד. היום המותג כבר מוכר בכל העולם, וכל החברות הגדולות רוצות לשתף איתו פעולה, אבל ההתחלה שלו הייתה הרבה יותר צנועה. אז כיצד חנות קטנה באמסטרדם הפכה לכזו הצלחה מסחררת, מהי התרומה של האמן פיט פארה וכיצד היא מתכננת להשתלט על כל העולם?

הסיפור המלא מאחורי פאטה – חלק ראשון.

שני המייסדים של פאטה הם אדסון סבאג'ו (Edson Sabajo) ו-גייום "גי" שמידט (Guillaume 'Gee' Schmidt). הצמד נפגש בתחילת שנות התשעים דרך האהבה המשותפת למוזיקת היפ-הופ. מאחר ושניהם ממוצא סורינאמי, הם פשוט לקחו את המילה הסורינאמית לנעל – Patta. בהולנד יש אוכלוסיה מאוד גדולה של סורינאמים, והמילה פאטה כבר הייתה משולבת בסלנג של הצעירים.

בשנת 2004 נפתחה החנות הראשונה של פאטה באמסטרדם והיא מכרה סניקרס בלבד. באותה תקופה החברות הגדולות סיפקו את המוצרים שלהם על פי חלוקה מאוד ברורה בין אזורים שונים בעולם. זה אומר שאם הייתה לך חנות באמסטרדם, קיבלת את אותה סחורה שקיבלו שאר החנויות ברחוב שלך.

גי ואדסון לא רצו את זה, הם רצו למכור סניקרס שיש רק להם. הרעיון היה פשוט – לטוס למדינות אחרות, למצוא אוצרות בכמויות ולהביא אותם בחזרה להולנד. הם טסו לניו-יורק, התאכסנו אצל חברים, והתחילו למפות את העיר כדי להבין איזה חנויות ורחובות הם רוצים לבדוק.

סניקרס בתיק צ'ימידן

גי ואדסון ידעו שבחנויות הגדולות שברחובות הראשיים הם לא ימצאו את הסניקרס שהם מחפשים. שדווקא בשכונות המצוקה המחירים יהיו טובים יותר והסחורה נדירה יותר. כך הם הגיעו לרחוב Fulton בברוקלין, ל-Jamaica av בקווינס או ל-Fordham Road בברונקס. אל כולם הם נכנסו, בחרו, התמקחו, הסכימו על מחיר, ארזו ועברו ליעד הבא.

היום המעשה הזה נראה פשוט מגוחך, אבל באותה תקופה לא היה להם מושג שיש כזה דבר חשבון עסקי אצל חברות השילוח, הם פשוט דחפו את כל הסחורה לתיקי צ'ימידן ענקיים ועברו איתם במכס בעצמם. במקרה הטוב הם השתמשו בשירות הדואר של ארצות הברית, עם הסיכון שכל המשלוח ילך לעזאזל.

כאשר החנות הראשונה של פאטה נפתחה באמסטרדם, כל החברים והמשפחה באו לחגוג את האירוע, והשם פאטה התפשט מפה לאוזן כמו אש בשדה קוצים. מצד אחד המכירות גדלו וזה היה טוב לעסק, אבל מצד שני המשמעות הייתה שהמלאי נגמר והם היו צריכים לטוס שוב לניו-יורק כדי להביא עוד סחורה. היום כמובן שפאטה כבר לא עובדת ככה, אבל זו הייתה ההתחלה הנאיבית שלה.

הדרך של גי לפאטה

גי היה ילד שחור שגדל בשכונה לבנה של הולנד הגזענית בשנות השמונים. זה אומר שההבדלים הפיזיים והתרבותיים בינו לבן שאר הילדים בשכונה היו עובדה מוגמרת – הוא נראה אחרת, אכל אחרת וחשב אחרת. האתגר הכי גדול של גי היה להישאר נאמן לעצמו כאשר הוא נאלץ להתמודד עם מצוקה. על זה הוא מעניק קרדיט למשפחה שלו – הם העבירו לו את המנטליות והאומץ לב לקבל ולהילחם על אותם הבדלים.

הוא נולד בסורינאם והיגר עם המשפחה שלו להולנד כאשר הוא היה בן שנתיים בלבד. אבא שלו תמיד היה מעורב תרבותית וחברתית, הוא עבד עם פליטים והפגין נגד חוסר צדק ועוולות חברתיות. היום למחות נגד הממשל זה מעשה מקובל ושכיח, אבל בתור מיעוט באמצע שנות השמונים זה דרש הרבה נחישות ואומץ. האבא חינך את גי ואת האחים שלו לעשות תמיד את הדבר הנכון, גם אם הסביבה שלו ראתה אותו כעקשן וכפוי טובה. אלו מסרים שנתקעו עם גי שנים קדימה.

היפ-הופ וכדורסל

המשפחה של גי אחראית לאובססיה שלו למוזיקה. ההורים שלו שמעו בבית רגאיי וסול, ובאירועים מיוחדים גם R&B והיפ-הופ. עבור גי זו הייתה אהבה משמיעה ראשונה. הוא אהב את הסאונד, את הביטים שבקעו מהרמקולים, אבל גם את הצורה שבה אמני היפ-הופ התלבשו – הוא העריץ את הביטחון והעוצמה שהם שדרו.

כנער הוא התחיל לשחק כדורסל והיה לא רע בזה, גם חברי הקבוצה שלו אהבו היפ-הופ והיו מאוד מודעים לנעליים שאיתן הם היו עולים לשחק. לחיבור בין כדורסל והיפ-הופ היה תפקיד מרכזי בדרך שבא גי התלבש. אותם נעליים שהוא ראה שהשחקנים האהובים עליו נועלים במגרש, היו הנעליים שהאמנים שהוא אהב נעלו בקליפים שלהם.

כדי לבטא את האהבה שלו הוא התחיל להשמיע שירים בתחנת רדיו פירטית שהוא הקים עם חברים. כדי להתעדכן בכל מה שחדש, הוא נסע לעיתים קרובות לאוטרכט ואמסטרדם, ובאחת מחנויות התקליטים הוא פגש את אדסון.

הדרך של אדסון לפאטה

אדסון גדל בשכונות מצוקה במערב אמסטרדם (Staatsliedenbuurt) שהייתה קרקע פוריה לפושעי העיר. אדסון דווקא דאג להתרחק מעולם מהפשע, כי הוא אהב יותר לשחק כדורגל אבל בעיקר כי הוא פחד מאמא שלו. היא לימדה אותו ואת שני האחים שלו שהמשמעות של להיות אדם שחור, היא לעבוד כפול מהחברים הלבנים שלך. לפעמים הוא היה צריך לקום מוקדם כדי להגיע לבתי ספר שממומקמים בסביבה טובה יותר, אבל בעיקר זה התבטא במנטליות של "עשה זאת בעצמך", בעובדה שאתה חייב להכיר את הסביבה שלך כדי שתוכל לשרוד.

אדסון היה שחקן כדורגל מוכשר, בחור חברותי שגם הושפע מהיפ-היפ וניסה לבטא את זה בכל דרך אפשרית – ראפ עם החברים, גרפיטי, ברייקדאנס ודי.ג'יי בכל מקום שרק אפשר לו. ההתמכרות שלו לסניקרס הלכה יד ביד עם האהבה שלו להיפ-הופ. בגיל 16 הוא צפה ב-My Philosophy של Boogie Down Production שוב ושוב, הוא היה עושה פוז על הנעליים של KRS-ONE כדי להבין איזה דגם זה ואיפה אפשר לקנות אותו, ואז הוא ראה שוב את הנעל הזו באלבום 2 Hype של Kid’n Play.

בשנת 1989 אדסון סיים את בית הספר היסודי וההורים שלו אפשרו לו לטוס לניו-יורק עם חבר כמתנת סיום. בתפוח הגדול הם גילו שהנעליים בקליפ היו אייר ג'ורדן 3 והן סולד-אאוט בכל מקום. אדסון נאלץ "להתפשר" על ה-אייר ג'ורדן 4. כאשר הוא חזר להולנד עם הנעליים החדשות הוא שם לב שכולם לא מפסיקים לבהות בנעליים שלו ולשאול אותו "איפה השגת אותן?" אדסון הפך להיות מוכר ברחובות כבחור ההוא עם הג'ורדנס וזו הייתה ההרגשה הכי הטובה בעולם. לפני ניו-יורק הוא רק רצה נעליים מגניבות כמו של הראפר שהוא אהב, אחרי ניו-יורק, הוא נהפך רשמית לסניקרהד.

הבית החדש: Cafe de Duivel

בתחילת שנות התשעים אדסון החליט שדי-ג'יי זה הפורמט האהוב עליו ביותר בכל עולם ההיפ-הופ, והוא החליט להמתקצע באמנות שלו במקום שנקרא Cafe de Duivel. באותה תקופה זה לא היה מקובל לשמוע היפ-הופ בבארים או מועדונים, זה היה אפילו קשה להיכנס למועדונים אם לא נראית בצורה מסויימת, אז כאשר Cafe de Duivel נפתח זה היה גן-עדן לאוהבי היפ-הופ ולאנשים בכל הצבעים והמינים. עם השנים הוא הפך למוסד חשוב בעיר, אבל בהתחלה הוא היה ידוע לשמצה כמקום עם קהל קשה. אדסון הפך בזכותו למפורסם ברחבי העיר, וכולם למדו להכיר את השם של הדי-ג'יי הצעיר והמוכשר.

בשנת 1996 חנות התקליטים הניו-יורקרית Fatbeats Record Shop פתחה סניף באמסטרדם ואדסון מייד הציע את עצמו כעובד במקום. שם הוא הצטרף לצוות שכלל כמה מדי-ג'ייז ההיפ-הופ הטובים ביותר באמסטרדם. בדיוק כמו הסטגימה של חנויות מהסוג הזה, הם לא היו ידועים בשירות המשובח שלהם, או לצורך העניין ברצון להתייחס בכלל ללקוחות. הם היו בעיקר שחצנים עם ידע עצום בעולם ההיפ-הופ שאהבו לדבר בינם לבין עצמם. הידע עמד למבחן כאשר אדסון פגש את גי.

המפגש בין גי לאדסון

עד לאותו מפגש גי נהג לבקר את Fatbeats בכל יום שבת בבוקר. באחד מהביקורים שלו בשנת 1999 השיר Blaze של ה-Arsonists התנגן ברקע והצוות של החנות התחיל להתווכח מהיכן לקוח הסימפול. בלי היסוס גי התערב בשיחה והסביר שהם השתמשו בפסקול של מלחמת העולמות. אדסון התפרץ לוויכוח וטען שזה לא נכון, אבל נאלץ להודות שהוא טעה כאשר הם בדקו את העובדות. אחרי שהרשים את אדסון עם הידע המוזיקלי שלו, הוא הזמין את גי לבירה ב-Duivel אחרי העבודה עם כל הצוות. הם ישבו על הבאר ושתו וויסקי עם חברים.

זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה שמאוחר יותר תהפוך לשותפות חזקה. בעוד ארבע שנים הם ישבו באותו מקום בדיוק וינהלו שיחה שתשנה את חייהם לעד.

מוזמנים לקרוא את החלק השני: הערצה מטורפת להיפ-הופ וסניקרס: הסיפור מאחורי פאטה – חלק שני