שנות התשעים מחליפות תקליט ונייקי מרגישה שלקראת ה-אייר מקס 95 צריך להכניס דם חדש למערכת. האיש שנבחר לעצב את נעל הריצה החדשה בסדרת האייר מקס היה סרג'יו לוזנו (Sergio Lozano), מעצב צעיר שהגיע לנייקי ארבע שנים קודם לכן ועבד עד לאותה תקופה על נעלי טניס ונעלי קרוס טריינינג. לוזנו נבחר לאחר שנייקי חיפשה מעצב שיגיע דווקא מחוץ לצוות הריצה הקבוע, מישהו שיעניק להם נקודת השקפה אחרת.

לא רצה לעבוד בנייקי

לוזנו הגיע לנייקי די במקרה, במהלך לימודי העיצוב שלו באוניברסיטת קליפורניה סטייט הגיעו מגייסים של נייקי כדי לאתר סטודנטים מצטיינים ולהזמין אותם לראיונות עבודה. לוזנו קיבל זימון אבל לא התעניין כל כך בתפקיד, עיצוב נעליים לא הייתה הסיבה שבגללה הוא נרשם ללימודים. הוא החליט בסופו של דבר כן ללכת רק כדי לקבל ניסיון בראיונות עבודה ועבר את הראיון הראשון בהצלחה. בראיון השני נכחו המעצב טינקר הטפילד והמנכ"ל המיתולוגי מארק פרקר. לוזנו יצא מהראיון עם החלטה שהוא לא מעוניין לעבוד בנייקי. לאחר מספר שבועות ההצעה לתפקיד הגיעה וברור לכולם איך זה הסתיים, לוזנו מצא את עצמו עובד בנייקי.

לאחר שהוא נבחר לעצב את הנעל הבאה בשושלת לוזנו חיפש השראה. לצורך כך הוא נעזר בעצה שקיבל מהטפילד: "עיצובים נחמדים זה לא מספיק, מה הסיפור מאחוריהם? לכל עיצוב חייב להיות סיפור". לוזנו יצא לטיול באגם שצמוד למטה החברה ב-ביברטון (Beaverton) שבמדינת אורגון וראה איך הגשם חושף את האדמה, מגלה שכבות חדשות מתחתיה. האימיג' התחבר לו למבנה האנטומי של גוף האדם שמורכב משכבות של עור, שרירים, גידים, ועצמות. בנוסף לוזנו הביט ברצים שמתאמנים סביב הקמפוס ושם לב שהבוץ השחור תמיד מלכלך להם את הסוליה. הוא לא הבין מדוע לכל נעלי הריצה יש סולייה לבנה אם היא תמיד משחירה. עם החזון הזה הוא התחיל לעבוד על העיצוב.

הפוך גוטה, הפוך

הסוליה הייתה החלק הראשון שסורטט. ללוזנו היה ברור שהיא צריכה להיות שחורה ולסמל את עמוד השדרה. משם הוא עבר לאפר שהתחיל מאפור כהה ואז הופרד בשכבות שהלכו והתבהרו, האזור הזה אמור לסמל את שכבות השרירים. מעל השרירים יש  מעטפת רשת לבנה שאמורה לסמל את העור והאיילטס של השרוכים מורכבים מרצועות שמסמלות את הצלעות. עם העיצוב הזה הוא ניגש למחלקת הנדסה ואז הבין שהתהליך של תכנון ה-אייר מקס 95 עבד הפוך לגמרי. החלק הראשון בתהליך עיצוב תמיד מתחיל מהבעיות שהנעל צריכה לפתור לרצים ומהטכנולוגיה שלה, רק לאחר מכן יושב המעצב ומסרטט נעל. במקרה הזה יש כבר סרטוט מוכן ועכשיו מחלקת הנדסה צריכה לשבור את הראש איך מכניסים לתוכו את הטכנולוגיה, והייתה הרבה ממנה…

ה-אייר מקס 95 היא הנעל הראשונה שהציגה כרית אויר גלוייה מתחת לפורפוט, כלומר בחלק הקדמי של כף הרגל. אבל יותר מזה, בנייקי פיתחו טכנולוגיה חדשה שנקראת טיונד אייר (Tuned Air). בעזרת הטכנולוגיה ניתן לקבוע בכל בועה את הלחץ הרצוי, זה אומר שניתן להשפיע על מידת הריכוך והתמיכה שהנעל מספקת לכל חלק של כף הרגל בנפרד. על האאוטסול נכתבה מידת הפי.אס.אי של כל בועת אויר (מידה שבודקת יחידות לחץ: PSI – Pound Per Square Inch).

לא רוצים קוריוז

מבחינה עיצובית הסילואט חזר להיות לואו-קאט קלאסי. באותה תקופה לא היו מחלקת צבעים יעודית שידעה להתאים צבעים לנעליים והמשימה הוטלה על המעצב הראשי. לוזנו רצה שהנעל תבלוט ולכן הקולורווי שבחר היה שחור, צהוב זרחני ולבן (Black/Neon Yellow/White). האפר היה מורכב ממגוון של חומרים כמו סוויד, ניילון, מאש, עור סינטטי ועור אמיתי. בנוסף מה שהבליט עוד יותר הנעל בחושך היה שימוש בבד מחזיר אור של חברת 3M בלשון ובעקב. מאחר ולוזנו הרגיש שיש לו עיצוב חזק, כזה שרק נייקי מסוגלת לייצר, הוא לא הרגיש צורך לסרטט את הסווש על הנעל.

לוזנו הגיש את העיצוב המוגמר להנהלה וכרגיל לא אהבו שם את הכיוון החדש (סיפור שחוזר על עצמו מאז ה-אייר מקס 1) הם לא אהבו את הצבע הזרחני ואת העובדה שאין סווש על הנעל, הם פחדו שהיא תיתפס כקוריוז, כפרובוקציה. לוזנו התבקש לחזור לשולחן הסרטוט ולמצוא צבעים יותר "מסורתיים" לנעלי ריצה. בלית ברירה הוא חזר לשלב הסרטוטים והפעם ניסה לעצב אותה הפוך, סוליה לבנה שעולה לכיוון האפר ומשחירה אבל זה לא עבד והוא חזר עם אותו הסרטוט. בסוף בנייקי השתכנעו לגבי הצבע אבל על הסווש הם לא ויתרו. הוא נאלץ להכניס אותו בקטנה בחלק האחורי של הנעל. הנעל שווקה בקופסת נעליים מיוחדת בצבע אפור עם לוגו זרחני של אייר מקס 95. הרעיון בלוגו היה לכנס את האות R עם האות M.

ספורטי ספייס ו-וורן ג'י מעריצים

מיד עם ההכרזה הרשמית ה-אייר מקס 95 הפכה להצלחה עצומה, כמעט בלתי נתפסת ביחס למחיר הגבוה שלה עוד בזמנו – 140$. היא אומנם לא הצליחה כנעל ריצה מקצועית, אבל הרחוב אימץ אותה באהבה והייתה לה השפעה עצומה על תרבות הפופ. היא כיכבה בקומיקסים, נעלו אותה ראפרים כמו אמינם, ליל קים, וורן ג'י (רגולייט!), באסטה ריימס, נלי וגם ספורטי ספייס ו-ספייק לי. נייקי מעולם לא הפסיקה לייצר אותה והוציאה עד היום מעל 150 קולורוויז שונים, הדפסים, טקסטורות, מהדורות מוגבלות ושיתופי פעולה עם מעצבים. יש לה גרסת היי-טופ, גרסת מגפיים והסימן המובהק ביותר להצלחה של נעל – אינספור זיופים.

יש אנשים שמוכנים להישבע שה-אייר מקס 95 היא הנעל האהובה עליהם בכל הזמנים. מלבד זה, כל פעם מגיע דור צעיר ומגלה מחדש את הנעל הזו. אני זוכר שהיא יצאה וכמה לא אהבתי את העיצוב שלה, למען האמת עד לשנים האחרונות היא לא עוררה בי דבר מלבד נוסטלגיה… נעל פוגשת אותך בתקופה מסויימת בחיים ואם זו התקופה הנכונה, כמו שקרה לי עם ה-אייר מקס 93, אז זו הנעל שלך לנצח נצחים.

לא מפסיקה לחדש

גם אם העיצוב לא תפס אותי מהרגע הראשון, אני עדיין מעריך את החדשנות של נייקי באותה תקופה. כאמור מדובר בתור הזהב שלה, התקופה שבה ההתקדמות הטכנולוגית הייתה מטאורית, היא התנהלה כמו סטארט-אפ קטן ולא הפסיקה לחקור ולחדש, לפרוץ גבולות ולנסות לדחוף את הספורטאים שלה לקצה גבול היכולת, גם אם הנעל הפכה בסוף לתופעה תרבותית יותר מאשר לנעל ריצה מסורתית. המגמה תמשיך גם ב-אייר מקס 97, אבל זה כבר בפרק הבא.