אמנית, סטייליסטית, חנונית של אופנה. עושה ראפ מחתרתי ופופ המוני, משלבת בין סטריט-וור לאופנה גבוהה. מעיין לובן חולשת על כל העולמות והיא עושה את זה עם ים של כישרון וטונה של סטייל, רק חשוב לה להבהיר שהיא לא סניקרהד, למרות שהיא הכי כן.

סניקרהדס בארץ הקודש: פרויקט 12 | מעיין לובן

לפני הראיון באתי לדבר איתך על אופנה וסניקרס, אבל אז פתאום ראיתי כמה קליפים שלך ביוטיוב…

נכון, אני גם מוזיקאית, אני עושה ראפ, המטרה שלי כרגע היא להגיע למיינסטרים, זה הולך להיות יותר טיקטוק, יותר נגיש. מוזיקה זה הדבר היחידי אצלי שהוא מאה אחוז, אופנה זה נהיה יותר בשנה האחרונה.

אז נתחיל מהשאלה המתבקשת, איך מוזיקה ואופנה מתחברים אצלך?

שניהם סוג של ביטוי עצמי, לא זוכרת מי אמר שמוזיקה מקשטת לך את הזמן ובגדים מקשטים את עצמך, הם מקדשים יופי ואסטתיקה.

אוקיי, זה ברמה הפילוסופית, אבל בתכל'ס אני חושב שחלק מהשואו זה פשוט איך שאתה נראה. אני רואה הרבה אמנים מוכשרים שעושים מוזיקה מדהימה, אבל לא נותנים שואו לקהל וזה פוגע להם בהצלחה.

נכון, הקהל בה לקבל פיצוץ למוח, כמו דה וויקנד בסופרבול, הוא השקיע שבעה מיליון דולר מהכיס שלו, בכיתי בהופעה כי חשבתי – איזה מלך! כל כך אכפת לו מהקהל. זו תקופה מאוד מעניינת, פעם היית יכול לשבור את האינטרנט רק עם סינגל, היום אתה יכול עם תמונה. בזכות הקורונה זה גם בכל אינטרקציה עם העולם, אנחנו פוגשים נראות כל הזמן, כולם מכורים לאינסטגרם ולפייסבוק וזו דרך לעשות שינוי תדמית גדול לאמן. נגיד מיילי סיירוס, ראית את זה ברי-ברנדינג שהיא עשתה לקראת האלבום החדש, או דה וויקנד עם החליפה האדומה, זה דרך לספר סיפור. אני בכוונה נותנת את הדוגמאות מעולם הפופ כי שם זה יותר מחושב.

גם יותר מוחצן, מצד שני זה פוגע באמנים שלא יודעים להשתמש בזה, מה הם אמורים לעשות?

הם שוכרים אנשים שכן יודעים. אני עובדת כסטייליסטית למוזקאים, ההפקה הראשונה שלי הייתה לענבל ביבי מאקס פקטור. היא פייתית כזו, אז עשיתי הפקה שקראנו לה נימפה, לקחתי אלמטים מעולם הפנטזיה, תכשיטים כמו עץ החיים, גם טולים של שחר אבנט, הבאתי גם דברים מ-סניקרבוקס כדי שזה יהיה יום-יומי, מלא קונפליקטים שיוצרים איזון שהוא היא. עשיתי את זה עם אפס ניסיון.

איך בכלל הגעת לעולם האופנה?

תמיד אהבתי את זה, כילדה הייתי מכורה ל-Project Runway. בשנת 2016 התחלתי לעבוד ב-The Switch אצל אפי, ומשם עברתי לבוטיק של בגדי מעצבים בשבאזי, יש שם כל מני מותגים מאוד נישתיים, דברים אלטרנטיביים, המותג הכי גדול שם זה Y3 של יוז'י ימאמוטו. זה לימד אותי המון על גזרות ובדים. זה גרם לי להרגיש יותר בנוח עם הבחירות שלי. אני לובשת כמעט תמיד רק שחור, אני מרגישה שאני לא לובשת שחור אלא שהשחור לובש אותי, הוא מאוד נטרלי, אם אתה מרגיש מדוכא שחור יהיה מדכא, אם אתה מרגיש סקסי שחור יראה סקסי.

אבל איך בדיוק סטייליסטית יכולה לוותר על צבעים, אפילו הדיוט כמוני יודע שכל צבע זה סטייטמנט?

בסטיילינג אני יודעת לעבוד עם צבעים, בטעם האישי אני מרגישה שאני מתחפשת כשאני לובשת אותם.

והנה הגענו לסניקרס, אני רואה שהסניקרס שלך כן מאוד צבעוניות…

כן, הסניקרס זה הפאנץ'. כל האאוטפיט שחור ונעליים זה מה שסוגר אותו. זה יכול להיות בדיוק אותו לוק, אבל עם זוג נעליים אחר זה נראה שונה לגמרי. אני אוהבת להתנסות בזה ולתת יותר דגש על גזרות וטקסטורות. לא תראה אותי הולכת עם טרנינג לסופר, אני אוהבת נוח, הכל אצלי באגי, אבל טרנינג ספציפית לא מרגיש לי לבוש מספיק.

איזה בן אדם שפוי לא אוהב טרנינג?

אצלי במלתחה זה לא קורה, לא יודעת, אני מרגישה שבמקום טרנינג משעמם אני יכולה להביא איזה מכנס צמר שיחמם אותי או איזה גזרה מעניינת, זה הקונפליקט הגדול בחיי, למה אני לא אוהבת טרנינגים?

ממש דילמה קיומית 🙂 בואי נחזור שנייה אחורה, איך עוברים מעולם הריטייל להיות סטייליסטית?

המעבר קרה בעיקר בשנה האחרונה, אני חננה רצח, קראתי יום וליל על עולם האופנה, עשיתי רשימה של המעצבים שמעניינים אותי, יש לי מסמך עצום בגוגל דוקס, הצלבתי מקורות מידע וחקרתי אסטתיקה.

שאת אומרת שאת חננה של אופנה, פתאום אני מבין שסניקרהדס הם בעצם חנונים של נעליים, כל המקובעות הזו לאוספים, הצורך במידע, ההתעסקות בפרטים הקטנים…

אבל זה הכי כיף, זה אמנות! בכל נעל מושקעת כל כך הרבה מחשבה, חומרים, עיצוב, זה כמו המונה ליזה על הרגל שלך. בגלל זה כיף שאתה מנגיש את זה לאנשים, יש מצב שאתה תפתח בהם עוד קצת אינדיבידואליזם, זה אדיר וממש חשוב. טעם זה משהו שמתפתח, אני התחלתי מהאייר מקס הכי פשוטות, מעודנות, לבנות, נשיות. משם עברתי לרושי 1, ואז ל-קורטז, ממש התרגשתי לנעול אותן. בשלב מסויים התחיל הייפ על קורטז ואז ירד לי מהם. סניקרס זה כמו סמים, אתה צריך משהו חזק יותר כל הזמן.

אחרי מי את עוקבת בעולם האופנה, מי ההשראה שלך?

יש בארץ אנשים מאוד מעניינים, אבל אני מביטה בעיקר לחו"ל. המעצבים האהובים עלי הם יוז'י ימאמוטו, טיירי מוגלר וז'אן-פול גוטייה. גם השגתי במקרה ג'קט וינטאג' מטורף שלו.

תמיד ביוטיוב אני רואה חברה אמריקאים מצלמים כל מני פיסים מטורפים שהם מצאו בגוד-וויל בדולר וחצי, נראה לי שהמקבילה של זה בארץ זה ויצו, אבל לא נראה לי שאפשר למצוא שם ז'אן-פול גוטייה.

תלוי באיזה סניף, יש דיבור חזק על הסניף של רמת אביב ששם אתה מביא את הגוצ'י. פעם דגתי ג'קט מקורי של השיקגו בולס במאה שקל מהחנות אדרת בבוגרשוב, לבשתי אותו, הוא היה ענק!! איזה אקסטרה אקסטרה לארג, באותו ערב מישהו רואה אותי ברחוב ואומר לי 1,500 שקל עכשיו! לא מכרתי.

הייתי מוכר. הסנקירס שלך ממש קטנטנות, איזה מידה את?

אני בין מידה 5.5 ל-6.5, זה בדיוק על התפר בין נשים לילדים. בג'ורדן למשל אני גריידסקול אז זה יוצא לי יותר זול. במשך שנים לא ידעתי בכלל שהמידה שלי קיימת. ב-2016 הגעתי לראשונה לסניקרבוקס, עוד בתקופה שהיא הייתה בבן-יהודה, ראיתי שם את הג'ורדן 3 (Air Jordan 3 True Blue), קניתי אותה ישר והתרגשתי, עד היום אני נועלת אותה ומתרגשת.

אני רואה הרבה אייר מקס אצלך, מאיפה החיבור לנייקי? אני תקוע עליה כי כשהייתי ילד לכל החברים שלי היה נייקי ואני הייתי עם זוג נעלי גלי.

גם לי היה גלי! שנאתי אותן! אני ממש מזדהה איתך עם האובססיה לנייקי. יש לך כבר טעם אישי, יש לך פאשן וזה שאתה לא מקבל אותה מייצר עקשנות ואז אתה מפתח עניין לנעל יותר מאשר היית מקבל אותה. אתה מקבל גלי או סקצ'רס מסריחות, אתה שם לב על דרך השלילה, דרך העיצוב. מכל חנות לקחתי משהו לטעם האישי שלי, אפי מ-The Switch הדביק אותי בפאשן לנייקי, זה פִיקְסַצְיָה שמתישהו אתה קולט שזה הבסט וזהו.

מוזר, אני מתעסק הרבה בספורט ונייקי זה קודם כל ספורט, אז ברור לי שהמשיכה היא קודם כל אליה, אבל אני לא חושב שאדידס או ריבוק עושים דברים פחות איכותיים…

אם אני מחזיקה נעל של אדידס, היא לא מרגישה כמו שנייקי מרגישה, לא יודעת, יכול להיות שזה פסיכולוגי. עשיתי קורס במיתוג ונתנו שם תרגיל לקחת מותג ולנתח אותו. לקחתי את נייקי כי זה הברנד הכי מגובש בעולם. דיברתי עם אמא שלי, היא הייתה כדורסלנית בנבחרת ישראל הצעירה בתקופה שבה דווקא אדידס שלטה. זרקתי לה אסוציאציות, אמרתי לה ניצחון, אמרה נייקי. מיתוג זה אסוציאציות, היא העריצה את ג'ורדן, ג'ורדן זה ניצחון, וניצחון זה נייקי. זה התנייה. אתה מאחסן את זה במוח באותו אזור. כל הטאצ'פוינט שיש לנייקי עם הלקוח הוא תמיד סביב הערכים שלהם. אפילו הקמפיין עם קולין קאפרניק.

עם קאפרניק זה באמת מקרה מעניין כי בנייקי אתה אף פעם לא יודע אם היא באמת נוקטת בעמדה מוסרית או שמדובר באקט קר ומחושב. הרי לקחו אותו אחרי סקר שוק שהראו בוודאות שזה יגרום לבלאגן, ואכן מייד אחרי הפרסומת הראשונה אנשים התחילו להעלות סרטונים לרשת כשהם שורפים נעליים ובגדים של נייקי והמנייה ירדה בשלושה אחוז. אבל אז התעורר צד שני שאמר בואו דווקא נתמוך בחברה ונקנה יותר נייקי, המנייה עלתה מאז שבעים אחוז. לאחרונה שמתי לב שאני מסוגל לשבת שעות ולהשוות מחירים של פורס ביצה שעולה שני דולר בעלי-אקספרס, אבל לפרק בלי לחשוב שבע מאות שקל באתר של נייקי.

הייתה לי תקופת שלא הייתי קונה אוכל הביתה, אבל נעליים כל חודש.

אלו תסמינים מובהקים של סניקרהד. הרי ידוע שסניקרהדס לא אוכלים.

זה נכון. סדר העדיפיות משתנה, עכשיו זה עבר לי קצת לבגדים, אני יכולה לשקר לעצמי שאני לא עושה את זה, אבל אני מוציאה את הסכום. בתור סטייליסטית את מייצגת כל הזמן, אני לא יכולה להגיע לפגישה לבושה בסחלה.

בוא נדבר קצת על המשותף בין שני העולמות, מאחורי סניקרס יש המון סיפורים ואנקדוטות שהופכים את הכל למעניין, איזה סיפורים יש מאחורי בגדים?

אולי יהיה יותר קל לדבר על זה בהקשר של מותגים, נגיד אני מאוד מזדהה עם הערכים של פייר מוס, אז אם אתה לובש את הבגדים של קירבי ז'אן ריימונד זה אומר משהו. אם אני רוצה להיראות יותר אלגנטית, אני אלבש חולצה מכופתרת של ETRO, כל זה ברמה השטחית, הרי לכל בגד יש פילוסופיה מאחוריו.

המעצבת שחר אבנט מאוד בעד אהבה עצמית, הכל אצלה מאוד מחבק ואופטימי, אז נגיד ללבוש אותה עם חצאית של יוז'י ימאמוטו. יש לו הרבה עוצמה וסקסיות שהיא אנטי הסקס-אפיל הרגיל, הכל מאוד מרומז ומחושב. התוצאה היא שני מותגים עם אפיל מאוד שונה, אבל שניהם מאוד מעצימים. זה מה שבא לך להראות בעצמך באותו יום.

פארדה הלביש את אמנדה גורמן, המשוררת הצעירה שנאמה בטקס ההשבעה של ג'ו ביידן. פראדה נחשב מותג מאוד אינטלקטואלי, זה בין מכוער לשיק, אז זה סטייטמנט ללבוש אותו. כיף לחשוב על הדברים האלו כי אתה מרגיש יותר שלם.

את גרה ממש קרוב לרחוב אילת, לא בדיוק הסוהו של תל אביב, את מרגישה בנוח להסתובב פה עם בגדי מעצבים?

נכון שרחוב אילת באמת מלא ביבואנים שמביאים שיט, אבל רחוב ליד יש לך את מתחם נגה שמלא במעצבים ישראלים. כשאני לבושה באאוטפיט שאני שלמה איתו, מרגישה בנוח. אם אני לא שלמה איתו, אני מרגישה חשופה. כסטייליסט הבן אדם צריך לסמוך עליך. זה לא פשוט לשכנע אשה ששישים שנה מתלבשת אותו הדבר לנסות ללבוש משהו אחר.

אז איך משכנעים?

אתה יכול להדליק בן אדם בלשתף מה יפה בזה, תראי איך זה יושב פה ולמרות שזה רחב וזה עדיין מחמיא.

אז במקרה הזה אני מעריך את האשה הזו אפילו יותר, כי זה לא מגיע ממקום עדרי, כי כולם הולכים עם זה ואז זה בסדר, אלא כי היא בחרה באופן מודע לקבל המלצה שלך.

הצרכן הישראלי הממוצע הוא אכן מאוד עדרי, זה חבל כי יש פה כישרון מטורף שבכל מקום אחר בעולם היה מתפוצץ. אני שוב חוזרת לשחר אבנט, יש מעצבת שמזכירה אותה באסטתיקה בשם מולי גודארד, היא מתפוצצת בלונדון למרות ששחר הרבה יותר טובה ממנה, היא יותר חדשנית ומעניינת. יש פה משהו הישרדותי, פרקטי, אופנה היא פריבילגיה, בגלל זה אין תרבות בקורונה, זה די עצוב.

עכשיו אני עובדת על פלטפרומה שהמטרה שלה להגיע לקהל הרחב, לספק יותר ידע על אופנה, על מה שקורה בחו"ל. כולם קונים את מה שהכי זול, אבל אף אחד לא חושב על למה זה כזה זול? במה אתה תומך כשאתה קונה מ-H&M חולצה שמחזיקה שלוש כביסות. תמיד יהיה את הלקוח בחנות שירים חולצה וישאל למה זה עולה 450 שקל??? לך תסביר לו שהיא תחזיק כמה שנים וכל מי שעבד עליה קיבל תשלום נורמלי.

התחלתי את הפטפורמה הזו כדי לכתוב סניקרס, אבל אני מוצא את עצמי יותר ויותר כותב על אופנה. זה נראה ששני העולמות האלו לא רק מקבילים, אלא נפגשים כל הזמן, כל השיתופי פעולה של המותגים הגדולים עם אמנים ובוטיקים, זה הכניס מימד חדש לגמר לכל התרבות.

יוז'י ימאמוטו לא אהב את זה שלא הולכים עם הליין הראשי שלו ברחוב, אז הוא עושה את השת"פ עם אדידס, הוא רצה משהו יום יומי פשוט כי ש י ע מ ם לו, זה מטורף! עכשיו רואים המון קולאבים של אופנה עם אמנות, נגיד קים ג'ונס מדיור שלוקח אמנים אייקונים ומשלב את האמנות שלהם בתוך הבגדים. בשנת 2021 לכולם משעמם והם מתנסים בדברים חדשים, נגיד כמו הנעל החדשה של נייקי (Go FlyEase).

זה גימיק שלא ילך לשום מקום, כמו כל גימיק. הם טובים בלעשות רעש אבל סניקרהדס רוצים בפעם האלף את ה-אייר ג'ורדן 1 שלהם, או את הנעל שהייתה להם כשהם היו ילדים. חידושים טכנולוגים לא עושים להם את זה.

זה קשה מאוד לחדש, אני זוכרת שהנייקי וייפורמקס (Nike VaporMax) יצאה, לא ראיתי דבר כזה, כך כל צמודה על הרגל, יש שם את הנייקיות הזו. אבל מה עכשיו? צריך משהו חזק יותר, מופרע יותר. יש גבול מאוד דק בין גימיק לפרובקציה. אני בן אדם שמשתעמם מהר, גם במוזיקה שלי זה ככה. אני לא יכולה לכתוב את אותה תמה של שיר פעמיים. ככה זה גם עם בגדים, זה יותר פיוז'נים מעניינים.

האמן החדשן הוא סוג של קיורייטור (Curator) אוצר – כמו בתערוכה. לוירג'יל אין טכניקה כמו של כריסטובל בלנסיאגה שידע לעשות הכל מאפס. הדור החדש של המעצבים הם לא מומחים בחייטות, הם מעריצים רפרנסים ויודעים לשלב אותם כי יש להם את הזמן. בגלל זה וירג'יל במקום שהוא נמצא שהוא היום, הוא יודע ללקט ולהגיש את זה בצורה חדשה כמו הקולקציה החדשה של לואי ויטון, מרגשת בטירוף כי הוא עשה משהו שלוקח השראה מהמקורות.

אבל נגיד קים ג'ונס מ-דיור, קולקציית הגברים מדהימה, אבל הנשים לפנדי זוועת עולם! מה עשית שם? בפנדי זה היה פשוט זבל. הדור שלנו גדל עם תחושה של "פעם היה יותר טוב". אז זו תקופה יותר מעניינת, ככל שאתה יותר רחב אופקים, יש לך יותר מה להציע, מצד שני אתה לא מתמחה בכלום אלא קצת מכל דבר.

יש משפט לזה – Jack of all Trades, Master of None

אני חווה את זה על עצמי, אני מתעסקת בהמון תחומים, אני חננה ומשתדלת להתפתח בכולם, אבל למשל אני לא זוכרת את כל הדגמים של האייר ג'ורדן כי לא התעמקתי מספיק בתחום הזה.

אני תוהה אם זה עניין של דור, נראה שפעם הזמן עבר יותר לאט והיה יותר סבלנות לפתח מיומנות, לאנשים היה יותר חשוב ללמוד ולהקשיב. היום אנחנו רגילים לתכנים של כמה שניות, את כל הסרטונים ביוטיוב אני רואה במהירות כפולה, כל עשר דקות הופכים לחמש דקות וזה חוסך לי חצי מהזמן בחיים, אבל בתכל'ס לאן אני ממהר?

אז זה גם הפלטפורמה, בן אדם שבא לו להעמיק יראה סרטון של חמש עשרה דקות ביוטיוב, בן אדם שפחות ילך לטיקטוק. הכל מוצע והצרכן בוחר באיזה רמה הוא רוצה להעמיק. בסופו של דבר זה מאוד קפיטליסטי והנה אנחנו חוזרים לנייקי.

בעולם הסניקרס אני מרגיש בבית, אבל באופנה תמיד יש לי איזה חוסר ביטחון, תחושה שאני לא באמת מבין. אולי יש עוד סניקרהדס שמתמודדים עם הבעיה הזו, איך גורמים לנו להרגיש נוח עם הבגדים שאנחנו לובשים?

אני מציעה לאנשים לדעת מיהם כי יותר כיף להתלבש מהמקום הזה. להתלבש מהמקום של להבין את הערך התרבותי, את ההיסטוריה, ולהרכיב אאוטפיט מורכב – זה הרבה יותר כיף!