מעל 25 שנה עברו מאז ההשקה של ה-ריבוק אינסטה פאמפ פיורי והיא עדיין הנעל הכי פרובקטיבית, צבעונית, טכנולוגית ועתידנית בקטלוג של ריבוק. למעשה גם אם החברה הייתה מוציאה את האינסטה פאמפ פיורי היום, היא עדיין הייתה מרהיבה, מעוררת סלידה, ונחשבת לפלא עיצובי וטכנולוגי. עד היום היא נחשבת לנעל הריצה החשובה ביותר של ריבוק, ולאחד מהעיצובים החריגים ביותר בעולם הסניקרס מאז ומעולם.

ריבוק אינסטה פאמפ פיורי

במהלך השנים האחרונות, ובמיוחד מאז שאדידס רכשה אותה, ריבוק הפכה למותג מת. אבל בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים החברה התנהלה כמו סטארט-אפ פורץ דרך. היא הייתה מבריקה, חדשנית ויצירתית, והרבה בזכות האקלקטיות, הכישרון והניסיון של האנשים שהובילו אותה. לאוירה שהייתה בחברה באותה תקופה היה אחראי המנכ״ל פול פיירמן, לא רק שהוא היה פתוח לרעיונות חדשים, הוא היה מאתגר באופן תמידי את המעצבים שלו, מסיר חסמים ומגבלות ורק מעודד אותם לחקור כיוונים חדשים, גם אם הם לא ענו על שום צורך נוכחי.

למעצב הבכיר ביותר בצוות קראו סטיבן סמית׳. מדובר באחד הקליברים הרציניים ביותר בעולם הסניקרס, אולי שני רק לטינקר הטפילד. סמית׳ עבד כמעט בכל חברת ספורט נחשבת. הוא בילה את תחילת הקריירה בחברת ניו-באלאנס שם הוא יצר קלאסיקות כמו ה-574, ה-996 וה-1500. לאחר מכן הייתה לו אפיזודה קצרה באדידס שם הוא עזר ליצור את טכנולוגיית ה-Torison אותה הוא יישם באדידס ארטלרי. לאחר מכן הוא עבר לריבוק ומשם לפילה. התחנה הבאה שלו הייתה נייקי שם הוא יצר בין היתר את הזום ספירידון קייג' ואת ה-אייר מקס 2009. היום הוא מעצב ביחד עם קנייה ווסט את סדרת האדידס ייזי.

מעבר דרמטי לעולם הריצה

לקראת אולימפיאדת ברצלונה 1992, ריבוק ערכה ישיבה סביב הנעל הגדולה הבאה שלה. פיירמן אמר שהוא לא רוצה עוד עיצוב שגרתי אלא רעיון חדש, משהו מיוחד, דרמטי. באותה תקופה לריבוק כבר הייתה את טכנולוגיית הפאמפ שהייתה הצלחה אדירה. הפאמפ כיכבה במגרשי הכדורסל ובמגרשי הטניס, זה היה רק טבעי שהיאֿ תעשה מעבר גם לעולם הריצה. סמית׳ מייד חשב על אימג׳ שבו לפני תחרות ריצה אתלט מפורסם יפמפם את הנעליים שלו ואז יקטוף את הזהב, בדומה מאוד למה שעשה די בראון בתחרות ההטבעות של אולסטאר 1991.

נעל קונספט בהשראת מגף

ב-1987 ריבוק קנתה את חברת Ellesse האיטלקית. היא הייתה ידועה כמותג מוערך בקרב גולשי סקי שהיו זקוקים לציוד מקצועי. אחד המוצרים המפרסמים שלה היה מגף שניתן היה להתאים אותו באופן אישי לכף הרגל. סמית' ביחד עם המעצב פול ליצ׳פילד לקחו את המגף כהשראה. הם חיפשו דרך לקחת רצועות קלות שניתן למלא באויר, ולשלב אותן עם קצף יצוק ללא צורך בשרוכים. הרעיון היה לייצר נעל קונספט שתהיה טיילור מייד, שתתאים לכל כף רגל, ממש כמו מגף הסקי.

עוד נעל מפורסמת וחריגה שעוצבה בהשראת מגף סקי (מים) היא ה-נייקי אייר הורצ׳י

בנוסף לרצועות ולקצף, לריבוק היה גם את ה-הקסלייט, טכנולוגיית ריכוך מעולה שעוצבה בהשראת כוורת של דבורים. סמית׳ התחיל לסרטט את סוליית ההקסלייט, ומייד היה לו ברור שהיא צריכה להיות מורכבת משני חלקים נפרדים. כדי לייצר תמיכה הוא שילב במרכז פלטה שעשויה מחומרים קלילים וקשיחים כמו קרבון וגראפיט. אם כל הטכנולוגיה הזו לא הספיקה, על הכל הוא הלביש את הפאמפ, ולא סתם, את האינסטה פאמפ, שהייתה הגירסה המתקדמת והעתידנית שלה. היא הגיעה עם אקדח שבתוכו יש בלון גז וכך ניתן היה לנפח את הרצעות ממבלי לפמפם. סמית׳ מעיד על עצמו שהוא גיק רציני, ואת ההשראה לאקדח הוא לקח מהפייזר של מלחמת הכוכבים.

ללכת על אש

אחרי שהעמיסו עליה כל טכנולוגיה אפשרית, הגיע השלב של בחירת הקולורוויי. לסמית׳ היה ברור שהוא רוצה הצהרה, הוא חזר לדגם מיתולוגי ומאוד לא אופייני של ניו-באלאנס בשם Super Comp. הוא לקח את הקצה המיוחד שלה והעביר לפיורי, הוא אהב את המראה שהזכיר לשון של נחש. ה-Super Comp הייתה נעל הילדות שלו והוא זכר את הצבעים הצעקניים שלה, הוא חשב שהם נתנו לה מראה של ״ללכת עם אש על הרגליים״. לדגם הראשון של הפיורי הוא נתן קולורווי שלעומתו האייר מקס הראשונות נראות חיוורות, שילוב בלתי אפשרי בין צהוב זרחני, אדום ושחור.

סטיבן סמית' הושפע מאוד ממוזיקת פאנק, הוא אהב את העטיפה של האלבום Never Mind the Bollocks, Here's the Sex Pistols ובחר להשאיל את הקולור בלוק לריבוק אינסטה פאמפ פיורי

נעל שכולה זעם

בפגישה של סמית' עם צוות השיווק הם התנגדו נחרצות לצבעים הזרחניים. הטענה הייתה שהעיצוב של הנעל מספיק אקסצנטרי, וכדי למתן אותו צריך צבעים קצת יותר מסורתיים כמו אפור או כחול. סמית׳ השיב שהוא ״כבר עבד בעבר בניו-באלאנס״. הוא חזר הביתה עם אחד הסמפלים, צבע את כולו בספריי אפור, ולמחרת זרק אותו על שולחן של מחלקת השיווק. הם התערבו איתו שהדגם הזה יימכר טוב יותר מהדגם עם הצבעים האגרסיביים שלו. הם טעו. בחירת השם לעומת זאת לא יכלה להיות יותר מדויקת, הנעל הזו כולה משדרת חמה וזעם.

קפסולת זמן אסייתית

ב-1994 הריבוק אינסטה פאמפ פיורי הושקה לציבור ומהשנייה הראשונה היא הייתה שנויה במחלוקת. הצהרה רדיקלית שחילקה את הדעות לגביה לשני קצוות. צד אחד חשב שמדובר בעיצוב גאוני וצד שני שנשבע שהיא הדבר הכי מחריד בעולם. בצפון אמריקה ובאירופה התגובות אליה היו קרירות, גם בארץ אני לא זוכר אחד שהלך עם הפיורי בזמן אמת. באסיה לעומת זאת מדובר בסיפור אחר לגמרי. הפיורי הפכה שם ללהיט ענק, היא נמכרה במספרים של ג'ורדן רק בלי השיווק המאסיבי של נייקי. חלק מהסיבות היו שסלבריטאים בהונג קונג, טוקיו וסיאול הרבו להיראות איתה בעיתונים ובאירועים ציבוריים. בזמן שהעולם המערבי הפנה כתף קרה לפיורי, המזרח הרחוק היה החממה שלה, קפסולת זמן שהשאירה אותה בחיים. היא הפכה לאייקון בטוקיו ממש כמו ה-אייר מקס 95, נעל ריצה שאיש לא רץ איתה או התחבר אליה, מלבד יפנים שמעריצים עיצובים חריגים וצבעים צעקניים.

נולדה לשיתופי פעולה

בשנת 1997 ג׳קי צ׳אן נראה איתה במספר תמונות בעיתון ויצר בהלה סביב הפיורי, מאוחר יותר הוא גם קיבל דגם מיוחד על שמו. בשנת 2000 המעצב קארל לגרפלד בחר בפיורי לככב על המסלול בתצוגת האופנה של שאנל. ריבוק הוציאה דגם מיוחד עבור הקולקציה שלו, ועד היום הוא נחשב לקאלט בעולם הסניקרס. בשנת 2014 ריבוק חגגה שלושים שנה לפיורי, היא שיתפה פעולה עם 33 בוטיקים ובתי אופנה כמו בייפ, אטמוס, מיטה, בימס, מאסטרמיינד טוקיו ומילק. הפנלים שעוטפים אותה הפכו לקנבס לבן עבור כל מעצב שרצה לייצר הצהרה אופנתית.

הריבוק פאמפ עיצבה מחדש את האסתטיקה של נעלי ריצה בצורה כל כך קיצונית, שגם היום היא נראית עתידנית ומתקדמת. היא עדיין נחשבת נישתית בצפון אמריקה, וסתם מכוערת במקומות אחרים בעולם, אבל היום כבר אפשר לקבוע בוודאות שהיא הקדימה את זמנה כמעט בכל תחום אפשרי. היא הייתה האב טיפוס הראשון לטרנד האגלי-שוז שפרח בשנים האחרונות, היא יצרה את טרנד הצבעונית המוגזמת בנעלי ריצה, הייתה מהראשונות לעשות שיפטינג מעולם הריצה לאופנה גבוהה, ומהראשונות לשתף פעולה עם בתי אופנה נחשבים. למרות הפופולאריות שלה בשנים האחרונות, היא עדיין נשארה חד-קרן בעולם הסניקרס, נעל שלא ברור אם היא יפה או מכוערת, אבל אייקון נצחי ונחשק.