כל מי שטוען שאלימות לא משתלמת הוא שקרן. כל מי שטוען שהוא בעצמו לא אלים הוא שקרן, וכל מי שלא צפה שתהיה אלימות בהשקה של האדידס ייזי הוא אידיוט. אלימות תמיד הייתה הדרך הכי קלה ופשוטה להשיג דברים, ואם אתם חושבים שאתם לא אלימים, פשוט עדיין לא לחצו לכם על הנקודות הנכונות. האלימות טבועה בנו משחר ההיסטוריה, וכל החוקים והסדר החברתי לא יעזרו לנו להשתחרר ממנה. בגלל זה מכות רצח על כפכפי ייזי סלייד בקניון רמת אביב, לא באמת אמורות להפתיע אף אחד. מהרגע שנהיה קשה להשיג פה סניקרס, זה היה ברור שהיא תגיע גם לכאן.

מכות רצח על כפכפי ייזי סלייד

אלימות בעולם הסניקרס היא לא דבר חדש, המקרה המפורסם ביותר התרחש ב-1989, כאשר נער בן 15 בשם מייקל יוג'ין תומאס, נרצח רק בגלל שהוא נעל אייר ג'ורדן 5. לרוצח שלו קראו ג'יימס דיוויד מרטין, הוא היה בן 17 והוא חנק אותו למוות בחורשה קרובה לבית הספר. הגופה של תומאס נמצאה ללא נעליים, וזה מה שהוביל את החוקרים להבין את המניע לרצח.

מקרה הרצח של מייקל תומאס היה הכי מפורסם אבל ממש לא הראשון, גם לפניו נערים נרצחו בגלל הסניקרס או פריטי הלבוש שלהם. המקרה הזה פשוט נחרט בזיכרון הקולקטיבי אחרי שהמגזין Sports Illustrated הקדיש לו את העמוד הראשי עם הכותרת Your Sneakers or Your Life. הציבור הרחב נחשף לראשונה לתופעה שבה סניקרס מבוקשות עלולות להיות סכנת חיים, וזה הכה את כולם בתדהמה. מייקל ג'ורדן בעצמו הגיב על האירוע, ולחש לעיתונאים כאשר הוא נחנק מדמעות:

חשבתי שאנשים ינסו לחקות את הדברים הטובים שאני עושה, לא חשבתי שבגלל הנעליים שלי אנשים יפגעו.

מייקל ג'ורדן

מכות רצח על כפכפי ייזי סלייד

הרבה דם נשפך סביב סניקרס מבוקשות בשלושים השנה האחרונות. בשנת 2015 המגזין GQ העריך שבכל שנה מתים בגלל סניקרס 1,200 איש! גם אם עשירית מהמספר הזה נכון, מדובר בכמות בלתי נתפסת. עכשיו התהליך שהתחיל בארצות הברית בשנות השמונים, הגיע גם לכאן. סניקרהדס בישראל העתיקו את האוספים, התצוגות ואת ההשקות של האמריקאים, עכשיו הגיעה גם תורה של האלימות.

בגלל זה שמהדורות החדשות דיווחו בפליאה על נערים שרבים על זוג כפכפים, אי אפשר היה שלא לגחך על הניתוק העצום שלהם מהעולם האמיתי. מהעובדה שמהומות סביב סניקרס בישראל הן כבר מחזה שגרתי לגמרי, כמו המהומה שהייתה בנתניה בשנת 2019. למעשה אם לא יהיה שינוי משמעותי באופן שבו מנהלים פה השקות, זה רק עניין של זמן שיתרחש הרצח הראשון. השאלה שנשאלה כבר בשנות השמונים, רלוונטית גם היום, למה אנשים מוכנים להרוג בגלל זוג סניקרס, מי אשם בזה ומה אפשר לעשות כדי לתקן את המצב?

מי אשם באלימות הקשה בעולם הסניקרס?

בדיונים על האשמים באלימות, שמות החשודים העיקריים תמיד חוזרים על עצמם – החברות הגדולות, החנויות והקהל. מהי התשובה הנכונה? כולם. האם יש כאלו שאשמים יותר? בוודאי. לכן השאלה היא לא רק מי אשם, אלא מי אחראי? מי יכול לשנות באמת לשנות את השיטה מבפנים, והחברות הגדולות הן אלו שמכתיבות את הכל.

מי אשם באלימות הקשה בעולם הסניקרס? החברות הגדולות

הכוח שמניע היום את שוק הסניקרס הוא מחסור. החברות הגדולות מחזיקות אנליסטים שכל התפקיד שלהם הוא להעריך מה יהיה הביקוש לנעל מסויימת, כדי שהן יוכלו לייצר פחות יחידות ממנה. הן דואגות שעקומת הביקוש לעולם לא תפגוש את עקומת ההיצע, וזה מה שיוצר את ההייפ הגדול סביב סניקרס. זה גם שייצר שוק ריסייל מפלצתי שמוערך היום ב-6 מיליארד דולר, וצפוי לגדול ל-30 מיליארד דולר עד 2030.

הבעיה מגיעה אך ורק מהמותגים הגדולים. ההתנהגות של אנשים לא תשתנה בין אם זה נעל, כפכף, אייפון או טלוויזיה בבלאק פריידי. הפיתרון הוא ברור, כמויות גדולות יותר, פחות לימיטד, אבל זה ברור שזה לא הפתרון של המותגים עצמם, הרי הם רק מרוויחים מזה שתלכו מכות בקניונים.

שגיא מאיה, סניקרבוקס

מלבד משחק עם היצע, הן משתמשות בכל הטריקים העתיקים ביותר בספר, שמועות ברשתות, תמונות עאלק מטושטות משלב התכנון, תמונה של קיילי, הילי, בילי, ביבר וגרנדה עם הסניקרס החדשות, דיווח על כמות סופר לימיטד שאמורה לצאת, תמונות יח"צ מהונדסות גנטית, ואז כשההייפ בשיאו, כשכל המכורים חייבים לקבל את המנה שלהם, השקה.

יש לחברות האלו עוד כמה שפנים בכובע כדי לייצר הייפ מלאכותי. שיתופי פעולה מיוחדים, מהדורות שחקנים אקסקלוסיביות, שוק דרופ, שמועות על מכולות שטבעו במשולש במרמודה, ונעל שחוגגת את היום שבו מייקל ג'ורדן נגמל מחיתולים. כל השיטות האלו מגדילות את הביקוש, ולכן זה ברור שאם הן יספקו להשקה שצפויים בה 500 איש, רק 12 זוגות, כנראה שיהיה בלאגן.

בשנת 2005 נייקי השיקה בחנות Reed Space בניו-יורק את ה-Dunk SB Pigeon, ורק בנס נמנע שם אסון. הבעלים של החנות, ג'ף סטייפל, סיפר שהוא ראה שם חבורות מסתובבות עם אלות ומצ'טות, ואם המשטרה לא הייתה סוגרת את כל הבלוק, ומחלצת נערים דרך היציאה האחורית של החנות, מי יודע איך זה היה נגמר. האם נייקי שינתה את המדיניות שלה מאז? לא ממש. עד היום יש במנהטן מהומות סביב השקות של סניקרס, כולל בסניף הדגל היוקרתי שלה בשדרה החמישית.

אני חושב שכן צריך לאפשר השקות פיזיות. זו דרך טובה לחשוף את הקהל למוצרים נוספים, זה נותן חשיפה לחנות, ובעולם אוטופי אפילו יכול להכיר בין אנשים עם תחביב משותף. לצערי, השיטה שעושים בה היום השקות, לא נכונה ברוב החברות.

נדב סטיינברג

אי אפשר להתעלם מהעבודה שיש פה המון צביעות. מצד אחד נייקי ואדידס מתגאות בפרוייקטים התנדבותיים, עזרה למיעוטים, ילדים בסיכון ותרומה לאיכות הסביבה, ומצד שני הן ידועות שנערים נפגעים בגלל הסניקרס שלהן, והן לא עושות מספיק, הן לא באמת מנסות לעצור את זה. זה כמו טייקון שמרוויח כסף ממפעל אזבסט, ואז תורם מחלקה אונקולוגית על שמו לחולי סרטן.

לצפות שנייקי ואדידס יאפשרו לכל מי שרוצה להשיג זוג, זה קצת כמו לצפות שאריה יהפוך לטבעוני מטעמים הומניטריים. טינקר הטפילד נשאל פעם על מדיניות המחסור של נייקי, ועל העובדה שנערים נהרגים בגללה. התשובה שלו הייתה "אני לא מרגיש צורך להתנצל על זה שאנחנו עושים עבודה טובה". החברות הגדולות לעולם לא יכרתו את הענף שעליו הן יושבות, והן לא ישנו את המדיניות לגבי היצע וביקוש. לכן נעבור לאשמות הבאות בתור – החנויות.

מי אשם באלימות הקשה בעולם הסניקרס? החנויות

השקות של סניקרס נחשקות הן מכרה זהב עבור חנויות. זו הזדמנות נהדרת לחבר בין חברי הקהילה, להביא לקוחות חדשים, ולייצר יחסי ציבור טובים מול המפיצים. לכן זה ברור שחנויות מעוניינות בכמה שיותר השקות פיזיות בשטח שלהן. הטובות שביניהן יודעות גם לנהל אירוע כזה עם שיטה מכירה שתהיה הוגנת ושקופה עבור כולם, והפקה שלמה שכולה חגיגת סניקרס גדולה.

העניין הוא שמעט מעט חנויות מכירות את הקהל שלהן, ויודעות לערוך השקה כמו שצריך. לרשתות גדולות אין בכלל רצון או את כוח אדם להבין מה דורש אירוע כזה. בגלל זה רוב האלימות שאנחנו רואים, היא סביב השקות שמתרחשות ברשתות הגדולות. הקהל שמגיע לשם הוא רנדומלי לגמרי, אין שם מסורת של תורים, רשימות שמנוהלות כמו שצריך, או מנהל חנות שכולם מקשיבים שלו. בהשקות האלו מי שיותר אלים מרוויח, וכל מי שעומד בתור מבין את זה מהר מאוד.

חנות שרוצה להשיק את הנעל פיזית, חייבת להתחייב לשיטה שבה היא הולכת לעשות את זה, ולהציג אותה בתחילת כל שנה למותג. בנוסף, צריך לחייב חנויות למכור בפטלפורמת האונליין שלהן, כי עדיף קריסת אתר מקריסת ילד שעמד בתור ואכל פצצה. לבסוף, הכמות של המוצר קטנה? רכזו כל השקה אצל לקוח אחר, ככה תמקסמו את המכירה אצלו, ואנשים יתרכזו למקום אחד.

קימל

עוד טענות שצצות אחרי כל השקה כנגד הרשתות הגדולות, היא שמירת סניקרס לחברים קרובים של המוכרים. האפשרות לרווח מהיר בשוק הריסייל, חוסר החיבור לקהילה, יחד עם העובדה שמדובר בחברה צעירים שבסך הכל מנסים למקסם את התקופה הקצרה שבה הם עובדים שם, היא פתח לתופעות כמו בק-דור, או מקורבים לצלחת שיוצאים עם זוג מבלי לעמוד בתור. אפשר להבין את הנפוטיזם והוא קורה בכל מקום, אבל רבאק, למה מול העיניים? בהשקה שמלכתחילה הסיכוי לרכוש בה אפסי, זה חומר נפץ מסוכן.

בכל העולם השכילו לשלב טכנולוגיות בהשקות אונליין, ולקיים השקות פיזיות עם שריון מקום מראש. אנשים תמיד מחפשים שקיפות, לדעת שלא עבדו עליהם. שיטות כמו שריון, או אפילו סריקת קוד שאומר לך מתי להגיע, זה פתרון ראוי. יש בעיה כשהחנויות אוהבות את ההתקהלות בחוץ, ומעדיפות את הבלאגן כי הוא עושה יחסי ציבור מדהימים. בקיצור, הפתרונות קיימים, אנחנו פשוט תמיד האחרונים ליישם אותם.

סהר ארד

האבסורד הוא שדווקא החנויות הטובות, אלו שמכירות את הקהל שלהן ויודעות לנהל השקות, לא מוכנות לעשות את זה מחשש לחיי אדם. לעומת זאת, ברשתות הגדולות ממשיכים להתעקש על השקות פיזיות, למרות שהן לא יודעות לנהל את זה, וכל פעם בנס נמנע הרצח הראשון. הקהל מנהל רשימה, ואז הן מתעלמות ממנה, הן מביאות מעט זוגות, וכביכול מאפשרות לעובדים לחלק אותם לחברים. אז הרשתות הגדולות כנראה לא מבינות שהן הבעיה, ולכן נעבור לאשמים האחרונים – הקהל.

מי אשם באלימות הקשה בעולם הסניקרס? הקהל

חיות אדם, קופים, סרסורים, ערסים, מגעילים, קל לפתור את זה ככה, אבל זה קצת יותר מורכב. שיהיה ברור, אני לא מצדיק אלימות וחלקם באמת מיץ של זבל, אבל יש נערים שהם לא עבריינים, אלא סתם קורבנות של תרבות הפלקס, פשוט אין להם מודעות חברתית או חוש ביקורתי כדי להבין את זה. כל אחד מנסה להילחם על המקום שלו ברשתות החברתיות, והחיבור לקניה ווסט או כל ראפר אחר נותן להם ערך, סטטוס, תחושת שייכות. לכן זה רק נראה כמו מלחמה על כפכפים, אבל בפועל זה מלחמה על החיים, להראות שאתה שווה משהו.

לכן גם אם זה חסר היגיון כלכלי לעמוד בתור, או היגיון בכלל לצורך העניין, הם יעשו את זה רק בשביל התמונה באינסטגרם או בטיקטוק. זה מה שמאפשר להם להשתלב בסביבה, ולהעלות את תחושת הערך העצמי. התנאים שנוצרו פה מעניקים להם תחושה שזה בסדר לקלל בטלפון, לטנף בהודעות וכן, גם ללכת מכות רצח בשביל זה. הרי תרבות הסניקרס מעניינת אותם כקליפת השום, והרווח שהוא עושים מריסייל הוא בדיחה. המהות היא בנראות, הסטייל חשוב יותר מהחיים עצמם. מהצד זה נראה כמו גן חיות, אבל המצוקה שלהם היא אמיתית.

למרות גל האלימות שחוגג פה, המצב שלנו עדיין יותר טוב משל האמריקאים. שם בחורים צעירים מגיעים להשקות עם שוטגאנים, ואם הם לא יצאו עם הזוג שהם רצו, ההשקה תהפוך לשדה אש. פה האלימות היא עוד חובבנית, בסוף מדובר בהתגופפות קרינג'ית בין שני נערים שלמדו להילחם בפורטנייט. הבעיה היא שאם המצב הזה יימשך, הם יתחילו להגיע להשקות עם כלי נשק כדי להגן על עצמם, ואז זה כבר לא יהיה חובבני.

אין לכם מה להאשים פה, אנשים טמבלים קיימים בכל מקום, מכות קורות לפעמים אז בואו נצפה ונהנה. מי שהולך מכות פה, גם ילך מכות בפאנג׳ויה ויזרוק כיסאות, זה ידוע שיש לנו אנשים כאלה, אז הפעם זה קרה על כפכפים – ביג דיל.

רן פרננדז

מי אשם באלימות הקשה בעולם הסניקרס? הפיתרון

היום יש כבר פתרונות כדי למנוע אלימות, בין אם בעזרת אמצעים טנכולוגיים, או תכנון נכון יותר של השקות פיזיות. הרשתות הגדולות מוכרחות לנסות שיטה אחרת, מסודרת יותר, שקופה, ואם צריך להביא גם אבטחה. אלימות היא אמצעי שמעניק יתרון, אבל כשחוקי המשחק ברורים, המוטיבציה להשתמש בה יורדת פלאים. ניהלתם נכון, סגרתם את כל הפינות ועדיין מתנהגים כמו חוליגנים? פה אף אחד לא יבוא אליכם בטענות, אבל אם אתם מתייחסים לאנשים כמו בהמות, אל תתפלאו אם הם מתנהגים כמו חיות.

תעשיית הסניקרס מוכרת לנו אשלייה, ב-1989 ספייק לי הכריז It's Gotta Be the Shoes למרות שמדובר בשקר מוחלט, נעלתי ג'ורדנס, וזה ממש לא גרם לי לשחק כמו מייקל ג'ורדן. בסניקרס יש משהו קסום, הנעל של סינדרלה הופכת אותה לנסיכה, הנעליים של דורותי לוקחות אותה לארץ עוץ. לכן יש פה משהו יותר עמוק, הרי ריסלרים רציניים הם לא באמת אלימים, והנוער שהולך מכות בהשקות לא באמת עושה מזה רווח. פשוט התחושה של סניקרס חדשות היא ממכרת, וכולנו מכורים אליה, גם אם זה רק בשביל התמונה.

מי שקרא את הכתבה מכות רצח על כפכפי ייזי סלייד, מי אשם באלימות הקשה בעולם הסניקרס? התעניין גם בכתבות הבאות: